פלצן מתנשא

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי על אילנה דיין לשלם פיצויים לרב-סרן ר’, שזוכה מאשמת וידוא הריגה של אימן אל-המץ, עקב תחקיר “שקרי” בעניינו.

לא ראיתי את התחקיר הנדון של עובדה, אלא שהסיפור האמיתי כאן הוא לא וידוא ההריגה (אין עוררין שר’ ירה על הילדה, השאלה היא רק איך מכנים את הירי) אלא איך ייתכן שהש.ג. של המוצב מזהה דמות לא חמושה במרחק 100-150 מטר מהמוצב ומתחיל לירות בה בלי לבצע נוהל מעצר חשוד. אלא שבית המשפט הצבאי קבע שהירי הזה - כנראה הירי שהרג את אימן - חוקי לחלוטין. כל ההתפלפלות המשפטית הזו סביב וידוא ההריגה היא בדיחה. מה שהרג את אימן אל המץ היא ההחלטה של צה”ל להפוך את האזור סביב המוצב ל”איזור מוות” שיש בו הוראות פתיחה מקילות (כלומר, אין בו הוראות פתיחה באש) וכישלונו לגדר ולסמן את המלכודת. אם התחקיר של דיין לא עסק בזה אז היא בדיחה עיתונאית, ואם פסק הדין של סולברג לא עוסק בחוקיות של איזורי מוות (שהפצ”ר אינו מכיר בקיומם) אז הוא ליצן משפטי. האם פסק הדין של סולברג פוגע בחופש העיתונות הישראלי? אולי, אבל איזה שימוש בדיוק עושים עיתונאי ישראל בחופש הזה?

“No French citizen knows whether he is a Burgundian, an Alan, aTaifale, or a Visigoth, yet every French citizen has to have forgotten the massacre of Saint Bartholomew, or the massacres that took place in the Midi in the thirteenth century.”

Ernst Renan

נחוץ לעיתוני ישראל לכנות את יעקב טייטל “מחבל/טרוריסט יהודי”; נכון הדבר גם לגבי קודמיו בתפקיד (נדמה שבכל נקודת זמן נתונה – לפחות מאז ימי המחתרת היהודית – יכולה התודעה הישראלית לסבול רק מחבל יהודי אחד). מחבל יהודי – להבדיל ממחבלים סתם, שלרוב אין צורך להזכיר שהם פלסטינאים. כך מוצג המחבל היהודי בתורת סטייה סטטיסטית, עשב שוטה, תפוח רקוב וכולי, שאין בו משום עדות, לא על הימין, לא על הציונות הדתית ולא על עם ישראל בכלל. במילים אחרות, המחבל היהודי מסמן את עצמו בתור היוצא מן הכלל, את עם ישראל בתור הכלל הלא-טרוריסטי ואת הפלסטינאים בתור הכלל הטרוריסטי.

האנטי-חבלנות הישראלית, גם אם היא הגיונית כניסיון להיבדל מן השיטות הרצחניות של מאבק השחרור הפלסטינאי, מפתיעה לאור ההיסטוריה של מאבק השחרור הציוני עצמו. דהיינו, בבוא העיתונות הממלכתית לסמן את עם ישראל כעם אנטי-טרוריסטי, בה בעת היא משכיחה מאיתנו את הטרוריזם היהודי, שהוביל – על פי עדות הטרוריסטים עצמם – להקמת מדינת ישראל והצמיח את מיטב מנהיגיה של המדינה הצעירה, מימין ומשמאל. פיגורת המחבל היהודי, אם כן, יכולה להתקיים רק תוך השכחת הטרור היהודי, והוא בתורו נשכח על מנת להבדיל בין האלימות הישראלית הלגיטימית ובין הטרור הפלסטינאי. כך, באופן אירוני, יכול להיות מוצג המחבל היהודי כאברציה בלתי מתקבלת על הדעת דווקא במסגרת חברה שהוקמה בזכות מאבק כפול ואלים בתושבים הפלסטינאים ובנותני החסות הבריטיים.       

מסתבר שמישהו בעיריית פתח תקווה קורא את “פלצן מתנשא” והחליט ליישם חלק מהמלצותיי. העירייה “תסייע” ליהודיות שמבלות עם בני מיעוטים; אני תוהה - האם מדובר בקורס ללימוד ערבית, או סתם בסיוע בבחירת הנעליים והאיפור הנכונים לקראת הדייט הראשון?

ותודה ליובל.

מאמר מטופש מה-וול סטריט ג’ורנל, אבל הוא עוסק בדמוגרפיה:

By GUNNAR HEINSOHN | From today’s Wall Street Journal Europe

As the world decries Israel’s attempt to defend itself from the rocket attacks coming from Gaza, consider this: When Hamas routed Fatah in Gaza in 2007, it cost nearly 350 lives and 1,000 wounded. Fatah’s surrender brought only a temporary stop to the type of violence and bloodshed that are commonly seen in lands where at least 30% of the male population is in the 15-to-29 age bracket.

Barbara Kelley

In such “youth bulge” countries, young men tend to eliminate each other or get killed in aggressive wars until a balance is reached between their ambitions and the number of acceptable positions available in their society. In Arab nations such as Lebanon (150,000 dead in the civil war between 1975 and 1990) or Algeria (200,000 dead in the Islamists’ war against their own people between 1999 and 2006), the slaughter abated only when the fertility rates in these countries fell from seven children per woman to fewer than two. The warring stopped because no more warriors were being born.

In Gaza, however, there has been no demographic disarmament. The average woman still bears six babies. For every 1,000 men aged 40-44, there are 4,300 boys aged 0-4 years. In the U.S. the latter figure is 1,000, and in the U.K. it’s only 670.

And so the killing continues. In 2005, when Israel was still an occupying force, Gaza lost more young men to gang fights and crime than in its war against the “Zionist enemy.” Despite the media’s obsession with the Mideast conflict, it has cost many fewer lives than the youth bulges in West Africa, Lebanon or Algeria. In the six decades since Israel’s founding, “only” some 62,000 people (40,000 Arabs, 22,000 Jews) have been killed in all the Israeli-Arab wars and Palestinian terror attacks. During that same time, some 11 million Muslims have been killed in wars and terror attacks — mostly at the hands of other Muslims.

What accounts for the Mideast conflict’s relatively low body count? Hamas and their ilk certainly aim to kill as many Israelis as possible. To their indignation, the Israelis are quite good at protecting themselves. On the other hand, Israel, despite all the talk about its “disproportionate” use of force, is doing its utmost to spare civilian deaths. Even Hamas acknowledges that most of the Palestinians killed by Israeli air raids are from their own ranks. But about 10%-15% of Gaza’s casualties are women and minors — a tragedy impossible to prevent in a densely settled area in which nearly half the people are under 15 and the terrorists hide among them.

The reason for Gaza’s endless youth bulge is that a large majority of its population does not have to provide for its offspring. Most babies are fed, clothed, vaccinated and educated by UNRWA, the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East. Unlike the U.N. High Commission for Refugees, which deals with the rest of the world’s refugees and aims to settle them in their respective host countries, UNRWA perpetuates the Palestinian problem by classifying as refugees not only those who originally fled their homes, but all of their descendents as well.

UNRWA is benevolently funded by the U.S. (31%) and the European Union (nearly 50%) — only 7% of the funds come from Muslim sources. Thanks to the West’s largesse, nearly the entire population of Gaza lives in a kind of lowly but regularly paid dependence. One result of this unlimited welfare is an endless population boom. Between 1950 and 2008, Gaza’s population has grown from 240,000 to 1.5 million. The West basically created a new Near Eastern people in Gaza that at current trends will reach three million in 2040. Within that period, Gazans may alter the justifications and directions of their aggression but are unlikely to stop the aggression itself.

The Hamas-Fatah truce of June 2007 allowed the Islamists again to direct all their energy on attacking Israel. The West pays for food, schools, medicine and housing, while Muslim nations help out with the military hardware. Unrestrained by such necessities as having to earn a living, the young have plenty of time on their hands for digging tunnels, smuggling, assembling missiles and firing 4,500 of them at Israel since 2006. While this gruesome activity has slowed the Palestinian internecine slaughter, it forced some 250,000 Israelis into bomb shelters.

The current situation can only get worse. Israel is being pushed into a corner. Gazan teenagers have no future other than war. One rocket master killed is immediately replaced by three young men for whom a martyr’s death is no less honorable than victory. Some 230,000 Gazan males, aged 15 to 29, who are available for the battlefield now, will be succeeded by 360,000 boys under 15 (45% of all Gazan males) who could be taking up arms within the coming 15 years.

As long as we continue to subsidize Gaza’s extreme demographic armament, young Palestinians will likely continue killing their brothers or neighbors. And yet, despite claiming that it wants to bring peace to the region, the West continues to make the population explosion in Gaza worse every year. By generously supporting UNRWA’s budget, the West assists a rate of population increase that is 10 times higher than in their own countries. Much is being said about Iran waging a proxy war against Israel by supporting Hezbollah and Hamas. One may argue that by fueling Gaza’s untenable population explosion, the West unintentionally finances a war by proxy against the Jews of Israel.

If we seriously want to avoid another generation of war in Gaza, we must have the courage to tell the Gazans that they will have to start looking after their children themselves, without UNRWA’s help. This would force Palestinians to focus on building an economy instead of freeing them up to wage war. Of course, every baby lured into the world by our money up to now would still have our assistance.

If we make this urgently needed reform, then by at least 2025 many boys in Gaza — like in Algeria — would enter puberty as only sons. They would be able to look forward to a more secure future in a less violent society.

If the West prefers calm around Gaza even before 2025, it may consider offering immigration to those young Palestinians only born because of the West’s well-meant but cruelly misguided aid. In the decades to come, North America and Europe will have to take in tens of millions of immigrants anyway to slow the aging of their populations. If, say, 200,000 of them are taken from the 360,000 boys coming of age in Gaza in the next 15 years, that would be a negligible move for the big democracies but a quantum leap for peace in the Near East.

Many of Gaza’s young — like in much of the Muslim world — dream of leaving anyway. Who would not want to get out of that strip of land but the international NGOs and social workers whose careers depend on perpetuating Gaza’s misery?

Mr. Heinsohn heads the Raphael Lemkin Institute at the University of Bremen, Europe’s first institute devoted to comparative genocide research.

רשימה שפרסמתי בבלוג הקבוצתי Israleft

בימים אלו אני בודק אופציות ללימודים בחו”ל. כחלק מהפרוצדורה צריך להכין תיאור קצר של כוונותיך האקדמאיות. זו הטיוטה שהכנתי, אף על פי שסביר להניח שהגרסא המסויימת הזו לא תגיע לשולחנם של פרופסורים אמריקניים עטויי-טוויד:

In the summer of 2005, Israel evacuated all its civilians and military forces from the Gaza Strip. This unilateral withdrawal, termed “Disengagement” or Hitnatkut, was facilitated and executed by a right-wing government headed by Ariel Sharon, the onetime godfather of Israeli settlement in the OT. One of the commonest arguments in favor of the Disengagement was the so-called “demographic threat”, that is, the fear that the number of Palestinians under Israeli rule will exceed that of Israeli Jews. While the hawkish Sharon didn’t suddenly turn into a dove, he did reach the conclusion that it was necessary to sacrifice the ideal of the greater Land of Israel in favor of a Jewish majority under Israeli rule. This marks nothing less than a paradigm-shift in Israeli right-wing thought and in Israeli political thought in general: seen in tandem with the erection of the barrier wall and the legitimization of “population swaps”, a euphemism for transfer, the disengagement suggests that safeguarding the Jewish majority in the Jewish state has become the outmost imperative of Zionist politics, even at the price of giving up most of the OT.

Although it has only recently become so paramount, this demographic anxiety isn’t new. In the aftermath of World War II, the leaders of the Yeshuv, faced with the decimation of the European Jewry and an impending conflict with the Arabs, had to shift their focus to the Arab Jewry, rebranded Mizrachim, who became the new demographic reserve of the beleaguered Jewish state. Major demographic concerns, from the fate of European Jews, through the flight/deportation of the Palestinians and the massive immigration of Mizrachi Jews, riddle the decision-making of the Zionist leadership in those years, and those demographic decisions, which shaped not only the contours of the young Jewish state and its society but also the contours of the Israeli-Arab conflict, I intend to explore in the first part of my project.

 The second set of politico-demographic decisions I aim to explore takes place in the wake of the 1967 war, when, awash with religious and nationalistic fervor, the Eshkol Government had decided to occupy the West Bank and the Gaza strip, although it was fully aware, and anxious about, the burden of maintaining control over millions of hostile and embittered Palestinians refugees. My intention is to elaborate on the demographic reasoning used in the debates over the fate of the OT, and why and how it was trumped by an amalgam of religious, nationalistic and security argumentations. 

Finally, The Disengagement of summer 2005 should be seen as the complete reversal of summer 1967. At face-value the disengagement was devised to stall the peace process, but it also reflected a deeper, almost primal, fear: that the Jewish state would be taken over by non-Jews, not forcefully, but simply through the power accorded to a majority in a democratic regime. To avoid a scenario, provided by Israeli demographists, where the Palestinians under Israeli rule would become a majority, the Sharon government was willing to unilaterally forfeit the Gaza Strip and was planning further concessions in the West Bank. The fear of a non-Jewish majority not only ended the right-winged dream of a Greater Land of Israel, it has also facilitated the ascendency of a new secular and overtly ethnocentric Right, as evident in the results of the last elections, when Israel Beytenu, a political party espousing transfer and loyalty tests, became the third largest party in the Knesset

A genealogy of the “demographic threat” allows us not only to rethink some of the most crucial political decisions ever made by Zionist leaders, it also affords us the chance to deal with the deepest anxieties defining the Israeli psyche: the bio-politics of “who is a Jew”, the attitudes of Israeli Jews towards the Palestinians and other non-Jewish citizens, and the tension between the Jewish aspect of the state of Israel and its democratic aspect. It is my aim to tackle those issues by re-interpreting the writings and decisions of the Zionist leadership, and hopefully shed some new light on Israeli mentality.  

בלינק מצורף העלון של המכינה הצבאית ע”ש רבין, שבו התפרסמו אותן עדויות להתאכזרות חיילי צה”ל במסגרת “עופרת יצוקה”; אבל אני רוצה דווקא להתייחס לרשימה הקצרה של ד”ר יגיל לוי, הטוען שהאלימות הגדולה שהפעיל צה”ל כלפי הפלסטינאים נובעת מחוסר היכולת ההולך וגדל של החברה הישראלית לספוג אבידות בנפש. עוצמת האש האדירה נועדה, בין השאר, לצמצם למינימום את הסיכוי לפגיעה בחיילים.

זו טענה חשובה מכמה סיבות.  ראשית, לצד ההתאכזרות “המקומית”, “הספוראדית” ו”הלא-ערכית” של החייל בשטח, לוי מצביע על אכזריות מתוכננת, מחושבת, מערכתית וערכית (במובן הזה שהיא מציבה במודע את ערך חיי החייל הישראלי מעל לערך חיי האזרח הפלסטינאי). אף על פי שאינני בטוח שלוי מסכים איתי, אני מאמין שטענתו – במידה שהיא נכונה  - מפריכה את הטענה הרווחת כי האכזריות שהפגינו חיילי צה”ל היא עניין מקומי וכשל ערכי. אולם אין פירוש הדבר כי שתי רמות האכזריות מוציאות זו את זו: האכזריות ברמת החייל, זו ה”ספונטנית”, קיימת לצד ובתוך האכזריות המערכתית. 

שנית, וזו נקודה חשובה יותר, אנחנו עדים כאן לדיאלקטיקה מעניינת. הבה נפנה רגע לפרשת גלעד שליט. ההתגייסות ההמונית למענו חשפה, באופן פרדוקסאלי, זרם עמוק של אינדיבידואליזם בתרבות הישראלית: הפעילות למען שחרורו מציבה את חיי האדם היחיד מעל לשיקולים האסטרטגיים של מדינת ישראל, דהיינו הקולקטיב; היא מדגישה את היותו אדם ובן על פני היותו חייל. אני לא הראשון לציין כי הן פרשת שליט והן מלחמת לבנון השנייה חשפו תגובה היסטרית ביחס למות חיילים במהלך מילוי תפקידם. הרי זהו סימפטום ברור של חברה אינדיבידואליסטית, המציבה את היחיד, כיחיד, מעל היותו חלק מקולקטיב.

אבל האינדיבידואליזם המערבי הזה, אף על פי שהוא מקושר עם תרבות שוחרת-שלום ונאורה, לא הפך את החברה הישראלית לחברה שוחרת-שלום ונאורה; נהפוך הוא – כפי שמוכיח המבצע האחרון בעזה, הוא רק הפך אותה לחברה המסכינה עם אכזריות הולכת וגדלה: ככל שגדלה הרגישות לחייו של האינדיבידואל היהודי, כך קטנה הרגישות לחייו של ההמון הפלסטינאי. וזו דיאלקטיקה מעניינת של “נאורות”, דיאלקטיקה המגחיכה את ניסיונם של הוגים ליברליים לצייר את הדמוקרטיה הליברלית כאופי השלטון המוסרי והנאור ביותר. דמוקרטיות ליברליות נוטות אמנם להטיב עם מי שהן מכלילות כאזרח, אך אין להן שום מעצורים אמיתיים ביחס לפגיעה במי שאינו נכלל בקולקטיב הלאומי שלהן. למעשה, ניתן לטעון כי ככל שהן נוטות לגונן על אזרחיהם, כך הן תפעלנה באכזריות גדולה יותר נגד מי שאינו אזרח.

מכאן אני רוצה לעבור דווקא לליברמן. איך קשור ליברמן לסיפור הזה? ליברמן מסמן בעיני הרבה נאורים ישראלים סכנה לדמוקרטיה הישראלית, ואת צל צילו של פיתוי פשיסטי. אולם אני מבקש לטעון, לאור הניתוח לעיל, שליברמן הוא בסך-הכל איש-קש הנועד לשכנע אותנו, הישראלים הנאורים, כי ישראל עדיין איננה עריצות אכזרית, וכי אם רק נוכל לחסום את ליברמן בדישו, ישראל תישאר מה שהיא: הדמוקרטיה (הנאורה) היחידה במזרח התיכון. ישראל היא אכן דמוקרטיה נאורה למדי ביחס לאזרחיה היהודים, אולם הנאורות הישראלית שוכחת להזכיר כי ישראל היא גם דמוקרטיה לא נאורה ביחס לאזרחיה הלא יהודים, ורודנות אכזרית ביחס ללא-אזרחיה. במילים אחרות, ליברמן כסמל תרבותי הוא ניסיון להכניס סדר שקרי בבלגן הישראלי: לכאורה, ליברמן יהפוך את ישראל למדינה פשיסטית אכזרית. מן המשפט הזה ניתן להסיק כי (א) ישראל עדיין איננה נתונה תחת משטר פשיסטי ומתוך כך: (ב) ישראל איננה אכזרית. חציו הראשון של המשפט אמנם נכון אבל בינו ובין הסיפא אין שום קשר סיבתי: למען האמת, מדינת ישראל היא דמוקרטיה נאורה ואכזרית. היא אכזרית (בין השאר) משום שהיא נאורה.  

ייתכן, אם כן, שישראל צועדת לעבר פי פחת פשיסטי, אולם סביר יותר להניח שישראל תישאר דמוקרטיה יודוצנטרית. פשיזם צומח היכן שיש אכזבה גדולה מן ההליך הדמוקרטי, צורך בגיוס העם ובהכשרת שרצים שאין חברות נאורות אמורות לסבול. אולם מכיוון שהדמוקרטיה הישראלית, על גופי התקשורת שלה, הוגיה ושופטיה, עוסקת בהכשרת שרצים כה נמרצת ונלהבת, אין שום צורך בהתגלגלות במורד המדרון הפשיסטי’. ליברמן, אם כך, איננו סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית, משום שהדמוקרטיה הזו שמורה ממילא ליהודים, וליברמן אוהב יהודים עד מאד. תפקידו התרבותי היחידי הוא לאפשר לנו לדמיין את ישראל כנאורה-עדיין וכדמוקרטית-עדיין, בזמן שהיא איננה כזו כלל וכלל.

שלום לכולם,

אני מתכנן לכתוב עבודה סמינריונית המשווה בין הסיקור הישראלי של “עופרת יצוקה” ובין ההסברה הישראלית את המבצע בגופי תקשורת זרים (או כמו שאני מכנה אותם בחצי הלצה: “הסברה-פנים” ו”הסברה-חוץ”). אם אתם מכירים קליפים, מאמרים, כתבות של ועל ההסברה, אנא לנקקו.

בתודה מראש,

נמרוד

כמו כל פיסת מידע הראויה לשמה, קיבלתי את המכתם הזה במייל. לא הצלחתי לברר את מקורו, אם כי יש לו סימוכין אחרים ברשת.

הייתי מוסיף איזו פרשנות צינית, אבל נדמה לי שאין צורך. אני רק יכול לקוות שבאיזשהו אופן ציטטו את הר פרופזור לא נכון.

מבחינת השמאל הישראלי, המערכה הנוכחית בעזה היא הזדמנות פז לחשבון נפש. לצורך ענייננו, השמאל הישראלי הוא סכום כל אלה שמתנגדים למבצע על רקע מוסרי. לשלטון הישראלי נוח לקרוא למבצע “מלחמה”. מבצע הוא בכל זאת חלק משגרה; הוא אינו עוצר את היומיום במסילותיו. מלחמה, לעומת זאת, היא כבר אופרה אחרת. מלחמה היא מצב חירום, ובמצב חירום כולם אמורים ליישר קו ולהצדיע.

אבל גם השמאל מעדיף מלחמה על מבצע. נגד מבצע די טיפשי להפגין, ובסטיקר וירטואלי שאומר “אני מתנגד למבצע בעזה” אין אותו עונג צדקני; מה פתאום אני מתנגד למבצע הזה ולא לכל אלה שהיו לפניו? ככה שהמלחמה טובה לכולם - גם למוראל הלאומי, גם לסקרים של ברק וגם למצפון השמאלי. 

מבלי להכחיש את התגובות הקשות ואת האלימות הפיזית נגד המתנגדים למלחמה, אני חושב שלשמאל הישראלי יש מעט מאד סמכות (להבדיל מלגיטימציה) מוסרית להפגין נגד הפצצת עזה. לא משום שמגיע לעזתים, ולא משום שזו ה”דרך היחידה” לפתרון את בעיית הקאסמים. חוסר הסמכות של השמאל הישראלי נובע מההיסטוריה האומללה שלו ושל היישובים בטווח הקאסמים. עד כמה שאני יודע, ואתם מוזמנים לתקן אותי, השמאל הישראלי לא שם זין על שדרות, נתיבות ואשדוד. מעולם לא שמעתי על יוזמה שמאלית לסייע לאנשים הללו, מעולם לא שמעתי על חקיקה בעדם, מעולם לא שמעתי על עצרות ועל עצומות וסערות בלוגוספריות.

הטיעון הזה נשמע דומה מאד לטענה הטוקבקיסטית, אבל הוא אינו זהה לו. לטוקבקיסט לא אכפת מההרוגים והפצועים והנכים העזתיים. מבחינתו הם לא-יהודים ובזה נגמר הסיפור. איש הימין הוא חיה שבטית ומה שנמצא מחוץ לשבט שקוף מבחינתו. אבל, מבחינתי שמאל הוא שמאל רק באשר הוא אוניברסלי - *כל* בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, נולדו שווים. אם אנחנו מקבלים את ההגדרה האוניברסליסטית לשמאל, עלינו לשאול מהי פשר ההתעלמות השמאלית מתושבי שדרות. הרי גם הם, אפילו שהם ישראלים ויהודים, בני אדם, וכמו הפלסטינאים גם להם מגיע לחיות בסביבה לא אלימה. ובכל זאת, השמאל הישראלי התעלם ומתעלם מהם.

טענות כמו “לתושבי שדרות יש את הממשלה שתדאג להם” לא מחזיקות מים. ראשית, משום שהממשלה לא דואגת להם, ושנית, משום שבאותה מידה אפשר לטעון שלעזתים יש ממשלה שדואגת להם; טענה כמו “הסבל של תושבי שדרות מגיע לחדשות ואילו זה של העזתים - לא” נכונה, אבל היא מתייחסת רק לייצוג ולא לסבל עצמו; ובכלל, כל טענה נוסח “עניי העיר האחרת קודמים” רק מחזקת את ההפרדה הלאומנית בין שתי הערים המטאפוריות הללו.

במילים אחרות, השמאל הישראלי התעלם במשך שנים ארוכות מסבל לא מבוטל של קבוצה גדולה של *בני אדם*. עתה, כשהוא רוצה - בצדק - לשכך את סבלם של בני אדם אחרים, אפשר וצריך לשאול אותו: איפה היית עד עכשיו? מדוע בני האדם הללו ראויים לתשומת ליבך ואילו בני אדם אחרים לא? אם השמאל הישראלי עושה איפה ואיפה בין בני אדם, אזי במקום להציב אלטרנטיבה לשבטיות הימנית, הוא בסך משתעק אותה upside down, כמו בקמרה אובסקורה. במקום להיות אוניברסליסטי, הוא מאדיר את השבטיות הפלסטינאית על פני זו היהודית (ובעיניי, זו נבלה וזו טרפה).

אני אבהיר שוב שאין לי בעיה עם התנגדות למבצע; יש לי בעיה עם התנגדות סלקטיבית לאלימות. ואם ישיבו לי נציגי השמאל ”אבל ברור שאנחנו מתנגדים לירי על שדרות” אני פשוט אשאל אותם אם הם טרחו למען שדרות כפי שהם טורחים למען עזה. אם אכן התשובה היא “לא”, אזי השמאל נכשל, לא כפרוייקט לאומי אלא כפרוייקט אוניברסליסטי.

ייתכן ששדרות אבודה לשמאל הישראלי. את מעט העזרה הלא-ממשלתית שקיבלו השדרותיים הם קיבלו מאופורטוניסטים ואנשי ימין. אבל השמאל - ואני מכליל את עצמי בתוכו - חייב להתעשת ולחזור ולתפוס את העמדה האוניברסליסטית אל מול העמדה השבטית. זו זכות הקיום היחידה שלו. הוא חייב לפעול למען בני אדם סובלים באשר הם, גם אם הם בחרו, בבחירות דמוקרטיות, שלטון רודני ואלים. באופן פרדוקסלי, אני חושב, רק כאשר השמאל הישראלי ימלא את תפקידו האוניברסליסטי ויעזור - כל סמולן לפי יכולתו ולפי צרכיו - לאנשים שנופלים עליהם טילים, לא משנה מאיזו עדה, רק אז תהיה לו סמכות מוסרית, ואפילו לגיטימיציה מצד הלאומנים היהודים, לומר את דברו במסגרת השיח הישראלי.