אף מילה על מוזיקה
1. המטאפיזיקה של הפופ
זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוסיקה מלודית. אני לא אוהב ג’ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים ‘זה מורכב, מורכב, מורכב’. מה מורכב, זה משעמם.
גל אוחובסקי
הציטוט המובא למעלה ממצה את כל הרע בשיח המוזיקה הישראלי. גל אוחובסקי נחשב לאחד מבכירי מבקרי המוזיקה בארץ, אבל הוא מעולם לא כתב מילה על מוזיקה. מה שאוחובסקי עושה הוא זיהוי טרנדים: הוא מתיימר לנסח את מה שנכון אופנתית לאותו רגע, והשאלה האם מדובר בזוג מכנסיים או באלבום היא חסרת משמעות. וכיצד להבדלה בין זוג מכנסיים ובין אלבום תהא משמעות אם הוא חושב שכאשר “מדברים על סולמות”, דהיינו מדברים בשפת המוזיקה, זהו בלבול מוח? ההוכחה לכך שאוחובסקי הוא לא יותר משבשבת טרנדים מופיעה כמה משפטים לפני הפסקה המצוטטת:
קח את ‘קינגס אוף ליאון’, הלהקה הכי גדולה בעולם היום. בישראל מכירים אותה 500 איש בקושי. היה מועמד ב’כוכב נולד’ ששר נורא יפה ושאלנו אותו מה הוא שומע. הוא אמר: ‘לד זפלין’. אתה ילד בן 17, למה אתה שומע לד זפלין ולא ‘קינגס אוף ליאון’?
חשוב לאוחובסקי שאותו נער פלוני ישמע את “קינג אוף ליאון” ולא את “לד זפלין” משום שהראשונים הם “הלהקה הכי גדולה בעולם היום”, תוך שהוא מתעלם מן העובדה ש”קינגז אוף ליאון” לא עושים שום דבר ש”לד זפלין” לא עשו כבר לפני 30 שנה. מבחינה מוזיקלית, זה היינו הך אם אותו ילד מסכן שומע את הלהקה הזו או האחרת.
הבעיה היא לא השרלטנות של אוחובסקי . הבעיה היא שהרוב המוחלט של מבקרי המוזיקה בארץ מדברים באותו רגיסטר. הבה נשווה לרגע את ביקורת המוזיקה המקומית לביקורת הקולנוע: כתגובת נגד ל”פלצנות” של אינגבר, קליין ושניצר נוצרה תנועה אינטרנטית שעסקה בקולנוע מגובה העיניים של הצופה הממוצע. אלא שבאופן חסר תקדים, גם מבקרי המוזיקה “הממוסדים” וגם בלוגי המוזיקה הצצים ברשת חדשות לבקרים מדברים באותה שפה, שבינה ובין מוזיקה אין דבר וחצי דבר.
כיצד נאפיין את ביקורת המוזיקה הישראלית? ראשית חוכמה יקדיש המבקר לפחות שתי פסקאות לרקע החברתי של האמן/להקה, וישייך אותם ל”סצנה” ול”ז’אנר”, שני מושגים השייכים לסוציולוגיה של המוזיקה, והם חסרי משמעות כאשר אין מגבים אותם בניתוח של המוזיקה עצמה. לאחר מכן, יפנה המבקר לבדיקת מידת “ההתקדמות” של האמן/להקה. ישנה איזו הנחה סמויה שכמו כרישים, אסור למוזיקה להישאר במקום: עליה “לנוע” להיכן שהוא. מה פשרה של “ההתקדמות”? כיצד בודקים התקדמות במונחים מוזיקליים? האם חוסר התקדמות הוא רע בהכרח? למבקר פיתרונים. עוד עיסוק החביב על מבקרי המוזיקה הישראליים הוא השוואת מצב המוזיקה הישראלית ל”עולם” (דהיינו, לעולם האנגלו פוני), תוך הבעת אכזבה מכך שהשוק המקומי עדיין לא זכה להכיר את פלאיה של הלהקה הקיקיונית הנוכחית. לבסוף, ובעיקר כאשר מדובר באמן/להקה מקומיים, יקפיד המבקר לנתח את הטקסטים. מעולם לא מצאתי בביקורת ישראלית ניתוח של ביט, או של קורד פרוגרשן, או של סולו גיטרה, אבל ניתוחי טקסטים נמצא למכביר. העובדה שטקסטים במוזיקה הם כמו הקישוטים על מנות במסעדות יוקרתיות – אכילים אבל בלתי מהותיים, לא מטרידה את המבקר; ואפשר להבין אותו: מכיוון שאין הוא יודע דבר על מוזיקה, בצר לו יפנה לניתוח מה שהוא מבין היטב – גבב מילים (מה שמדהים הוא שאפילו מבקרים כמו בועז כהן ונדב לזר שהם מוזיקאים מיישרים קו עם האובסקיורנטיזם הכללי). הביקורת הישראלית, אם כן, היא שילוב מייאש של ניתוח טקסטים בגרוש עם סוציולוגיה בגרוש (”סצנת הרוק הניו-יורקית”), מושגים מעורפלים (Fאנק-Pאנק) ומטאפיזיקה בגרוש (”היה קולו של דור שלם”).
קחו לדוגמא את פסטיבל ה-15 למותו של קורט קוביין. אלפי מילים נשפכו על פועלו של האיש בעיתונות הישראלית, כולן חלולות להחריד. דיברו על כנות, על אותנטיות ועל זעם תוך כדי מיתולוגיזציה נמרצת של איש שהסיבה היחידה לכך שהוא הפך לקולו של דור היא ש-MTV עשתה אותו לכזה. היחיד שהיה לו משהו חכם להגיד היה דוד פרץ שטען את הטענה (הבעייתית) שכל האקורדים שבהם השתמש קוביין היו מאז’וריים ואילו המוזיקה שלו הייתה כול-כך זועמת (הטענה הזו בעייתית משתי סיבות; אחת, משום שהרבה מאד מהאקורדים שבהם השתמש קוביין היו למעשה פאוור-קורדז אנדרוגיניים, שהדרגה השלישית, ההופכת את האקורד למאז’ורי או מינורי, חסרה בהם ולכן קשה לטעון שהם “מאז’וריים”; שנית, משום שגם על פרוגרשן “מאז’ורי” אפשר להלביש מלודיה מינורית; זו בדיוק הפונקציה של המודוסים. כלומר, פרץ יכול היה להיכנס לדיון המעניין בנוגע למודוסים האהובים על קוביין וחבל שהוא נמנע מכך. בכל מקרה, הרי לכם שיחה שהייתה חולפת מעל הראש של רוב מבקרי המוזיקה בארץ).
מכיוון שאת ביקורת המוזיקה הישראלית מאפיין חוסר מקצועיות מעליב, ומכיוון שקיים דבר הקרוי אינטרנט, לפתע כל היפסטר פותח בלוג מוזיקה ועורך מיקס טייפים של להקות שעדיין לא קיימות בכלל, ומיד מדמיין לעצמו שהוא מבין גדול במוזיקה. כך יוצא שבלוגי המוזיקה, במקום שיעסקו בעיקר במוזיקה, עוסקים בעיקר בצבירת הון חברתי. מכיוון שמי שמדבר על קולנוע או ספרות חייב להפגין איזו היכרות עם השיח התיאורטי שמלווה אותם, קשה יותר לצבור הון חברתי מפתיחת בלוג על סרטים או ספרים. אבל לא זה המקרה בנוגע למוזיקה: כל מה שצריך הוא לצייץ בטוויטר על להקה איסלנדית שמשלבת פעיות עיזים עם צלצולי פעמונים וכבר הכפלת את מספר חבריך בפייסבוק.
2. האיך של המוזיקה
אין מסגרת עיונית מסודרת שמקנה השכלה בתחום הרוק. לרגע, אבל רק לרגע, נשמע כמעט מוזר לכתוב על רוק כעל נושא שבו יש לרכוש השכלה. אבל רוק, כמו כל ז’אנר מוסיקלי, כמו כל ז’אנר אמנותי, הוא תופעה סבוכה ומסובכת, שהעיסוק בה מחייב השכלה היסטורית וטכנית… מהם הסולמות של הרוק הישראלי? אילו מקצבים מבדילים בינו לבין מוסיקה פופולרית ישראלית שאינה רוק? אילו מוטיווים מוסיקליים חולק הרוק הישראלי עם הרוק הבינלאומי, ואיזה חלק ממנו הוא מקורי, מקומי, ייחודי? השאלות הללו, ורבות אחרות, אינן יכולות להיענות על ידי מחקר ספרותי, או תרבותי, מדויק ושיטתי ככל שיהיה. הן ממתינות למחקר מוסיקולוגי.
אסף תלמודי
אנו לא שואלים ‘מה זה אומר’ אלא ‘איך זה פועל’
דלז וגואטרי
אלא שמעז עשוי לצאת מתוק. האינטרנט הרג את המבקר. כאשר הדרך העיקרית לשמיעת מוזיקה הייתה דיסק שעולה שמונים שקלים, למבקר הייתה פונקציה כלכלית: הוא סייע להדיוטות להחליט האם ההוצאה הכספית תצדיק את עצמה. ובאמת, בקונסטלציה כלכלית כזו יש טעם בקביעת טעם. אלא שהקונסטלציה הזו חלפה מן העולם ויתרה את תפקידו של המבקר, משום שכל מה שנדרש מן המאזין הוא להיכנס למייספייס ולהחליט אם הוא אוהב או לא; ובמקרה שהיא מתלבטת, יכולה המאזינה להוריד את האלבום השלם חינם ולגבש דעה מוצקה יותר. אין עוד טעם בקביעת טעם.
וזו ההזדמנות הגדולה של ביקורת המוזיקה להפוך לסוגה משמעותית. מרגע שטעמו של המבקר הפך לבלתי רלוונטי, אפשר להפסיק להתרכז במעקב טרנדים ולהתחיל לעסוק במוזיקה עצמה. אלא שלשם כך חייב המבקר להבין בתיאוריה מוזיקלית, בטכניקות נגינה ובענייני הפקה ועיבוד. וכמו שקורה לרוב מי שמתעסק ברצינות במוזיקה, ברגע שאתה מתעמק ב”איך”, סיווגים ז’אנריים, “אינדי” מול “מיינסטרים”, רימון, כוכב נולד ושאר פיצ’פקס יהפכו לרלוונטיים הרבה פחות.
אם ישנה סיבה שהדברים הללו לא נכתבו לפני כן, הרי זה משום שחששתי מן הרגע שבו יבקשו ממני לספק אלטרנטיבה. והנה, באמצעות “עונג שבת”, מצאתי אותה: Fix Your Mix הוא אתר שמציע שיפצורי סאונד לרצועות קיימות, אבל בעליו גם מחזיקים בלוג שבו הם מנתחים מכל מיני זוויות (לחן, עיבוד, הפקה) שירים פופולאריים. הניתוח הזה כולל בדרך כלל ניתוח של הביט, הסולם, הפרוגרשן, המלודיה ו/או ההרמוניה. הכותבים לא ממש מעסיקים את עצמם בשאלה האם השיר טוב, אלא איך הוא עובד. הם מנסים להסביר כיצד נוצרים אותם אפקטים קוגניטיביים או רגשיים שגורמים לנו ליהנות ממוזיקה. הדקונסטרוקציה הזו הכרחית לכל ביקורת, משום שללא מרחק ביקורתי, “ביקורת” מוזיקה היא בסך הכול יח”צנות בחינם. שנית, השפה הטכנית הזו משותפת גם לטכנו וגם למוזיקה קלאסית; גם לדת’ מטאל וגם למוזיקה קלאסית. היא מאפשרת לנו לראות מה משותף למוזיקה, כאשר רוב הביקורות הנוכחיות מנסות להסביר לנו מדוע הלהקה שהמבקר שומע “טובה” יותר (קרי: מעניקה לשומעים אותה מאנה חברתית גדולה יותר) מהלהקות שאתם שומעים בבית.
רגע, יזעקו שומרי החומות, מוזיקה נוצרת ונצרכת על ידי בני אדם ותמיד יש לה הקשרים חברתיים ואתה רוצה שניסוג לניתוח פורמאליסטי בלתי קריא? התשובה היא לא: אתם רוצים, מעשה ניסים קלדרון, להתפייט על שירת רוק, או להסביר את מקומו של הניו-ווייב במסגרת מלחמת המעמדות הבריטית? בבקשה, אבל רק אחרי שהסברתם איך המוזיקה הזאת עובדת, איך היא עובדת *אחרת* מסוגות אחרות, ומה המשמעות החברתית/פוליטית/מגדרית של האחרות הזו. אתם רוצים להפוך את קןרט קוביין לאליל רוק? תסבירו מה כל-כך נשגב במוזיקה שלו. אם אינכם מסוגלים לגבות את טענותיכם בדוגמאות מתוך המוזיקה עצמה, אתם לא יותר משרלטנים.
סביר להניח שמבקרי המוזיקה המקצועיים לא ישתנו, משום שעיתונים ייפנו תמיד למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל הבלוגרים יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים ולייצר רף חדש של כתיבה על מוזיקה, שיח שמבוסס על יכולת הסברית וכושר ניתוח, ולא על סיסמאות מטאפיזיות וחסרות משמעות. בעזרת השם, השיח הזה יחלחל גם לביקורת המקצועית. כאשר מירי מסיקה משתלחת במבקרי המוזיקה, היא אולי עושה זאת מהסיבות הלא נכונות, ומאידך, מדוע צריכה מסיקה לקחת ברצינות אדם שלא טורח לקחת ברצינות את המקצוע שלו עצמו? אם המבקרים רוצים להשיב חיים חדשים בסטאטוס המדולדל ממילא שלהם, כדי שיתחילו להוכיח שהם מבינים מוזיקה לא פחות ממי שעושה אותה. ויפה שעה אחת קודם.
שני, 07 בדצמבר 2009 בשעה 4:36
אישית אני חושב שלאהוב את קינגס אוף ליאון ולאהוב את לד זפלין זה מביך באותה מידה, אבל חוץ מזה אני די מסכים עם אוחובסקי למרות שהוא מתבטא בצורה קצת וולגרית. אבל עזוב את אוחובסקי - אתה מציג את התופעה הנידונה כאילו שהיא מאפיין ייחודי של ביקורת המוסיקה הישראלית, אבל האמת היא שכל מבקרי הפופ/רוק הגדולים, מהסיקסטיז ועד ימינו (למשל גרייל מרקוס, לסטר בנגס, רוברט כריסטגאו, פול מורלי, סיימון פרית’, סיימון ריינולדס, ואוסיף גם חלק מהפיצ’פורקייה שהחזקים מתוכם הם לדעתי סקוט פלאג’נהוף ואמנדה פטרוזיץ) נמנעו ועודם נמנעים כמעט לגמרי משימוש במושגים מוסיקולוגיים (סצנה אחת יוצאת דופן בהקשר זה היא הרוק הכבד, שבפרסומים שמתמחים בו כן תמצא ניתוחים מוסיקולוגיים או פסוודו-מוסיקולוגיים, וזה בגלל שבמידה מסוימת הוא אימץ אתוס שמזוהה יותר עם המוסיקה הקלאסית מאשר המוסיקה הפופולרית) . נשאלת השאלה למה? מדובר בקונספירציה? בכוונה לא נותנים למוסיקולוגים לכתוב על מוסיקה או שמכריחים אותם להסתיר את הידע שלהם? לדעתי העניין הוא שאנשים (גם קוראים וגם מבקרים) פשוט מרגישים שהכלים המוסיקולוגיים לא כל כך רלבנטיים לניתוח של מוסיקה פופולרית. והם צודקים.
הסיבה הפשוטה ביותר לכך היא שמוסיקה פופולרית אינה פרטיטורה. הקיום הראשונה שלה הוא בהקלטה ספציפית עם אופי מוגדר ומוחלט, לא בסימון מופשט של תווים וסימנים על דף שכל אחד יכול לפרש כראות עיניו. מבחינה מוסיקולוגית יכול להיות שאין הבדל בין הביצוע המקורי של הביטלס ל”היי ג’וד” לבין הביצוע של מקהלת הכיתה הטיפולית בתיכון על שם תומס ג’פרסון בצפון קרולינה. אבל תסכים איתי שלמרות ההשקעה הרבה של הצוות והחינוכי והמוטיבציה של התלמידים, סביר להניח שיהיה משהו חסר בגרסה שלהם, משהו שאולי יהפוך את השיר לבנאלי, סתמי, משעמם. ואני אומר שכדי להבין את המשהו הזה אין מנוס מלהשתמש במושגים שאתה קורא להם מטאפיזיים. ישנם אין ספור שירי פופ ורוק שמתבססים בדיוק על אותה התקדמות הרמונית קלישאתית (למשל I-IV-V או I-V-VI-IV או התקדמות ליניארית על מעגל הקווינטות). רבים מתוכם נשכחו רגע לאחר שהם יצאו לאור, ורבים אחרים הפכו ללהיטים על-זמניים. למה? שוב, אני לא חושב שאפשר להסביר את זה בלי הקשרים ובלי ז’אנרים ובלי סוציולוגיה ובלי “מטאפיזיקה”.
צריך לזכור שמוסיקה פופולרית היא לא מוסיקה קלאסית. לא להבחין ביניהן כי שתיהן מוסיקליות זה מבחינתי כמו לא להבחין בין קולנוע ואמנות פלסטית כי שתיהן ויזואלית. מוסיקה פופולרית היא הרבה יותר ממשהו שבין היתר נצרך ע”י בני אדם ויש לו הקשרים חברתיים, כמו שכתבת. היא צורה תרבותית שההקשר החברתי שלה הוא ראשוני. אי אפשר להפריד אותה מאופנה וממקום ומאידיאולוגיה ומפונקציה. לעתים רחוקות היא עומדת בפני עצמה - אף אחד כמעט לא יושב בבית ומקשיב לדיסק בחרדת קודש, אלא אם הוא עישן משהו ממש חזק. אנשים שומעים מוסיקה בזמן שהם כותבים, רוקדים, נוהגים, עושים ג’וגינג, מזדיינים, עובדים, הולכים ברחוב, מועלים בכספים, מזמינים פיצה. אני דלזיאני בנשמתי ואני מסכים איתך שהשאלה היא בסופו של דבר איך זה פועל. אבל אני ממש לא חושב שזה פועל בטרצות קטנות ומודוסים פריגים. זה פועל במחוזות שלשיח הטכני-אובייקטיווי של המוסיקולוגיה אין גישה אליהם. ואם זאת מטאפיזיקה, מבחינתי זה לגמרי בסדר.
שני, 07 בדצמבר 2009 בשעה 8:57
אבל נדב, ניתוח מוזיקלי הוא יותר מאשר ניתוח הרמוני ומלודי. עיבוד־עיבוד־עיבוד, ביצוע־ביצוע־ביצוע. ואני חושב שהגבול בין ניתוחי אומנות פלסטית וניתוחי קולנוע הרבה יותר פרוץ מאשר נדמה לך.
נמרוד, רשומה מעולה.
שני, 07 בדצמבר 2009 בשעה 9:11
הטענה שלך מעניינת, אבל צריך לחלק אותה לכמה קטגוריות.
1
בניגוד למבקרי מוזיקה רבים בישראל, אני מסוגל לנגן את (רוב) מה שאני שומע. אני יכול לנתח, מוסיקולוגית, אלבומים שאני כותב עליהם - אבל אני אשעמם למוות את קוראיי הספורים
2
המטרה שלי, בכתיבת ביקורות, היא לעורר בקורא את הסקרנות להאזין לאותו אלבום. מכיוון שאנחנו בעידן אינטרנטי, אני לא שולח אותו להוציא 80 שקל ולרכוש את האלבום (ואז, אולי, להתאכזב ולהרגיש מרומה).
בעידן האינטרנט אני פשוט מנסה לגרום לו להוריד את האלבום ולהאזין לו. זה כל מה שאני רוצה. לעורר בקורא את העניין במשהו שאני אוהב.
3
עכשיו ככה: אם אני אתחיל לכתוב לו על טרצות ומודוסים ואקורדים מאז’ורים - הוא לא יבין מה אני רוצה מהחיים שלו. רוב רובו של הקהל אינו מכיר את הצד התיאורטי של המוזיקה, ואף אינו יודע כלום על סאונד. אני יכול לקשקש עד מחר על המיקסים של אלן פרסונס ועל ייחודו של נייג’ל גודריץ’ כמפיק מוזיקלי, אבל אני מפספס את המטרה שלי (שהיא, כאמור, לעורר ענין ולרצות להקשיב ליצירה).
4
לפני 15 שנה מאוד הכעיס אותי שיש מבקרי מוזיקה שאינם יודעים צורתו של אקורד G7. זה עיצבן אותי ממש.
מאז התבגרתי וזנחתי את העמדה ההיא. מבחינתי, שאוחובסקי יכתוב על טרנדים, שנסים קלדרון ישווה את ערן צור לאבן-גבירול ורביב גולן יהיה ציני ומ-אגניב, כל עוד קהל הקוראים שלהם (ושלי) מגיע, בסופו של דבר, אל היצירה עצמה.
5
המבקר אינו חשוב כל-כך, אלא כמוליך זרם בין היצירה (שהיא החשובה ביותר) לבין המאזינים (שהם חשובים מאוד גם כן). המבקר הוא כו-לה כלי. הכלי הזה יכול להיות מעדר, את חפירה או קילשון - כל עוד בסוף נוטעים את העץ.
6
אני לא חושב שמביך לאהוב את לד זפלין וזה גם לא מביך לאהוב את רוד סטיוארט, אלטון ג’ון או מייק ברנט - אני יכול להסביר בצורה פרטנית ומדוקדקת מה טוב בכל אחד ואחד מהם. הבעיה העיקרית היא שיש הרבה מדי אנשים, שאינם מכירים מספיק מוזיקה טובה, שיכולה להעשיר את חייהם ולגרום להם לחוויות עמוקות וחזקות. זה מה שחבל לי, ואת זה אני מנסה לתקן בכל דרך אפשרית. גם בעיתון. גם ברדיו. גם בשיחות עם אנשים. אני רואה את עצמי כמיסיונר של המוזיקה שאני אוהב. זה יכול להיות גלן גולד מנגן באך, מיילס דייויס או צ’ט בייקר, לד זפלין או פינק פלויד, ביטלס או רדיוהד, שלומי שבן או אביב גדג’. אני שואף שאנשים יאהבו את מה שאני אוהב, ולפחות ייחשפו לזה. זהו.
שלישי, 08 בדצמבר 2009 בשעה 10:05
נדב,
אני חושב שההבדלה הפרגמטית שעשית בין מוזיקה פופולארית לבין מוזיקה קלאסית לא אינהרנטית לשתי הסוגות. הייתי מעז - זו די ירייה באפלה - ואומר שמדובר פחות בשינוי פרדיגמה מוזיקלוגי אלא בתולדה של חוקי זכויות יוצרים. על האילוץ הקפטיליסטי הזה הלבישו מטאפיזיקה שלמה של הקשר בין הסינגר-סונגרייטר לשירים שכתב בדם ליבו, או לנשגבותה של הדיווה (יש תקדימים לכך ברומנטיקה, אבל האקלים הכלכלי שונה לגמרי). אלו בדיוק סוגי המיתוסים שביקורת מוזיקה צריכה לפרק, אם היא מתיימרת לנתח מוזיקה מנוקדת מבט חברתית, ורוב המבקרים שאני מכיר לא עושים את זה.
שאלת הלהיט היא בדיוק המקום שבו חקירה מוזיקלית וחקירה חברתית אמורות להיפגש. אם ניקח את מושג ה-”hook”, אז צריך לבדוק מתי הוא הפך למרכיב הכרחי בשיר פופ ומה הם האילוצים או הצרכים שהחדירו אותו לאוצר המילים של הפופ. מאידך, אי אפשר לדבר על “הוק” בלי להסביר, מבחינה מוזיקולוגית מה אמור להפוך אותו לכל-כך ממכר. זוהי הזדמנות מדהימה להבין איך קפיטליזם צרכני עובד ברמת הקוגניציה ו/או הרגש, ואני לא בטוח שאף אמנות אחרת מספקת לנו אותה, משום ששום שפה אומנותית אחרת לא מתיימרת לנסח רגש או תחושה במונחים מתמטיים. אפשר לצאת נגד המתמטיזציה של המוזיקה, אבל לא חכם להתעלם ממנה.
שלישי, 08 בדצמבר 2009 בשעה 10:20
בועז,
הפצת בשורת המוזיקה היא מטרה נעלה בפני עצמה, אבל בעיני, זו לא ביקורת מוזיקה. ביקורת מוזיקה אמורה לשים מוזיקה בקונטקסט, לפרש אותה וגם לקבוע אם היא טובה/רע עובדת/כושלת. אני חושב שמבקר נמדד בביקורת שלילית ובשאלה האם הוא מסוגל להסביר מדוע אמן מסוים כושל מבלי להיגרר לעלבונות בלתי רלוונטיים (שקשורים בדרך-כלל במילייה החברתית של האמן). מי שעסוק בהפצת מוזיקה פטור מכל זה, מכיוון שאנשים נוטים להלל מוזיקה שהם אוהבים. אבל שוב, זו לא ביקורת אלא יחסי ציבור. אין לי בעיה להבדיל בין עיתונאי מוזיקה ומבקרים ולפטור את הראשונים מאחריות.
שלישי, 08 בדצמבר 2009 בשעה 10:40
יפה כתבת. יש כאן כמובן הרבה מאוד ביקורת שנכונה גם כלפיי כמבקר, ואני מקבל אותה. אני מסכים עם רבים מהדברים שכתבת, אבל חושב שיש עדיין מקום לביקורת מוזיקלית שמבוססת על הקשרים חברתיים והיסטוריים ולאו דווקא רק מוזיקולוגיים.
הסקס פיסטולז הייתה להקה חשובה ומשפיעה לא בגלל הפרוגרשן של האקורדים אלא בגלל מה שהם ייצגו, חברתית ופוליטית, וזהו. הם לא המציאו את הפאנק, הם רק השתמשו בו כדגל. ויל אולדהם עושה, מוזיקלית, משהו שדומה או זהה להרבה אמני פולק אמריקאי, אבל האימפקט הרגשי שלו גדול יותר על מאזינים רבים, בלי קשר לרגיסטר או למקצבים. זו צורת הגשה, הקשר טקסטואלי ודברים בלתי-מדידים אחרים. רוצה לומר - לא תמיד אפשר להסתפק בביקורת מוזיקולוגית וניתוח מתודולוגי.
אבל בגדול, כן, אני מסכים איתך, וזה רעיון מעניין. ביקורת המוזיקה איבדה את תפקידה כשומרת הסף, כמסננת, עבור חלק גדול מהקהל (אך לא כולו), ויכולה למלא עכשיו תפקיד אחר, מעמיק יותר. אינשאללה. בן שלו כבר עושה את זה.
שלישי, 08 בדצמבר 2009 בשעה 3:03
מאוד אהבתי את המאמר שלך, אבל הדעה הרווחת שפאוור קורדס הם אנדרוגניים היא מוטעית. גם במוסיקה הקלאסית אתה תמצא קווינטות בתור בסים. פאוור קורדס אמנם אינם אקורדים במובן הטכני, אלא מרווחים, אבל הם עדיין מתפקדים בתור חלק מהסולם ויש להם מאפיין מינורי או מז’ורי גם אם אין להם את הדרגה השלישית. הגאונות של קורט קוביין נעוצה בכך שבחלק גדול משיריו היו שינויי סולם פנימיים, קח לדוגמא את ליתיום (שעובר ממז’ור למינור וחוזר חלילה) ואת סמלס לייק טין ספיריט, ולא בכך שהוא כתב שירים עצובים על אקורדים מאז’וריים. זו שטות שאין כדוגמתה. יש מיליוני שירים עצובים על אקורדים מאז’וריים, והמון שירים שמחים על אקורדים מינוריים, ואין שום קשר למודוסים. למוסיקה אין מאפיין אחד ספציפי. מוסיקה יכולה להיות כל דבר בכל זמן ובכל מקום. ואגב, לנירוונה יש לא מעט שירים בסולמות מינוריים (רייפ מי, פולי ועוד). תודה.
שלישי, 08 בדצמבר 2009 בשעה 8:06
נמרוד, הסיבה הבסיסית לשינוי היא שהתפתחה טכנולוגיה שאפשרה אותו (אבל כן, כמובן שזה שאנשים גילו שאפשר לעשות מזה כמויות מחפירות של כסף לא הזיק). אין בהכרח קשר בין זה לבין המיתוס של היוצר הגאון, שכפי שהערת קיים כבר מהתקופה הרומנטית. אני לגמרי בעד פירוק המיתוס הזה, וכאן אני מסכים איתך שמדובר באמת בבעייה שמאפיינת ספציפית מבקרים ישראלים. מבקרים חשובים בעולם וחוקרי אקדמיה שעוסקים בתחום עשו את זה כבר לפני שלושים שנה בערך. בכל מקרה אני לא חושב שהשיטה שאתה מציע היא מה שיעזור. הרי אם כל הקסם של המוסיקה תלוי במבנה האובייקטיווי המופשט שלה, אז כל הקרדיט מגיע למי ש”כתב” אותה (בוא נזכור שמוסיקת פופ/רוק כמעט תמיד מנוגנת לפני שהיא נכתבת, אם היא בכלל נכתבת) והוא באמת גאון.
השאלות שאתה מעלה לגבי ההוק נשמעות מרתקות אבל הן עסק למחקר ארוך ומורכב, לא לטור ביקורת בעיתון. אם אתה רוצה להתעמק בכיוון הזה אני יכול להמליץ לך לקרוא טקסטים של חוקרים כמו ריצ’רד מידלטון, פיליפ טאג או ג’ון שפרד, שיודעים לשלב את המוסיקולוגי והחברתי בצורה מעולה (כל אחד מהם בדרכו הדי שונה). אם אתה רוצה לראות איך נראית כתיבה על מוסיקה פופולרית כשמתעלמים מכל האספקטים החוץ-מוסיקולוגיים שלה, נסה לקרוא את הספר של נפתלי וגנר על הביטלס ותגיד לי אם באמת אתה מרגיש שמשהו מהקסם של הביטלס (אלופי ההוקים) מובהר בו.
ולבועז - ההערה על לד זפלין היתה בצחוק. כמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים את לד זפלין. אני אישית מעריץ את אלטון ג’ון ומייק בראנט, והאמת היא שגם לרוד סטיוארט היו את הרגעים שלו.
רביעי, 09 בדצמבר 2009 בשעה 12:21
אני אין לי הומור כשזה מגיע ל”לד זפלין”…
(-:
וחוץ מזה, אין לי בעיה אם מוציאים אותי מקטגוריית “מבקרי המוזיקה” ומעבירים אותי
לתת-קטגוריה של “סוקר וממליץ”. זה ממש בסדר, מבחינתי.
רביעי, 09 בדצמבר 2009 בשעה 1:19
ודרך אגב, בהמשך לתגובה הקודמת שלי - אין שום דבר רע במוסיקה הפופולרית. קשה מאוד ליצור מוסיקה פופולרית. קשה מאוד להפיק מוסיקה פופולרית. זה רק נראה קל. אני בעצמי אינני צורך של מוסיקת המיינסטרים כלל וכלל, אני מעדיף את בוב דילן, פרנק זאפה וקית’ ג’ארט על כל דבר שמתנגן או נוצר בימים אלו, אבל אני מעריך את המוסיקה הפופולרית, כי אני יודע כמה קשה לכתוב שיר שתופס, וכמה קשה לגרום לזה להיראות כל כך קל. ובאשר ל”הוק” - צריך להיות גאון כדי להצליח ביצירת “הוק” בכל פעם מחדש, כמו השוודי ההוא שכותב את כל שירי הפופ הקיימים בערך מאז 1995. גם ראפ, אגב, עד כמה שנוטים לזלזל בו, כשעושים אותו נכון - ניתן לנתח אותו ברמה מוסיקלית מאוד גבוהה. אמינם, למשל, בעצם עושה מקצבי ג’אז כשהוא שר. וכל ההפקות של ד”ר דרה, למשל, ממציאות בכל פעם מחדש את הז’אנר. ניתן לעשות פלאים עם פופ, פלאים שאי אפשר לעשות במוסיקה יותר “רצינית”. מאוד קשה לבדר בלי שזה ייתפס כמאומץ. ניתן לעשות פלאים עם אלקטרוני. אין מה לזלזל בטעם מוסיקלי או בדעה מוסיקלית של אף אחד.
רביעי, 09 בדצמבר 2009 בשעה 2:09
נמרוד, המאמר שלך מריח (שלא לומר מסריח) מאליטיזם והתנשאות.
האבסורד הוא שאתה נוטע את ה”אני מאשים” שלך בהשוואה לעולם ביקורת הקולנוע: פעם היו כל מיני פלצנים (נחמן שניצקליין האהוב על כולנו), ואז החלה כתיבה אלטרנטיבית בגובה העיניים שהחלה לחלחל גם למרכז (ולראייה הדור שגדל אחרי יאיר רוה). אבל כשזה מגיע לביקורת מוזיקה, משום מה אתה קובל על כך שאין מספיק שניצקליינים, ושהכתיבה היא יותר מידי בגובה העיניים? שמטת לעצמך את השטיח מתחת לרגליים.
סלח לי על הפוסטמודרניות, אך כתיבה בגובה העיניים אינה בהכרח כתיבה נמוכה. אפשר לכתוב מאמר ביקורת מעמיק על מוזיקה גם מבלי להידרש לסולמות, מודוסים ועניינים טכניים שלא נוגעים ל-90% מהקוראים. ההשקפה שלך מבטאת גישה אקדמאית שרק תרחיק את המוזיקה מהציבור הרחב.
דווקא בגלל שאת שם הבלוג שלך, פלצן מתנשא, לקחת בהשאלה מכינוי שהודבק לי בזמנו, אני מרשה לי לומר לך (בחיבה, כמובן, אנחנו הרי מכירים לא מהיום): אתה אכן פלצן מתנשא. אין לי משהו נגד ניתוחים מוזיקולוגיים, זה מעניין לפעמים. אבל לטעמי, כמבקר לשעבר, ככותב על מוזיקה בהווה, כמוזיקאי וכקהל, זה ממש לא צריך לתפוס מקום מהותי בכתיבה על מוזיקה. מקסימום תיבול.
———-
בנוסף, הגישה הפיוריסטית משהו שלך מפספסת חלק מהותי מאוד מהתפקיד שמוזיקה ממלאת בחיינו, ולתפקיד הזה יש גם היבטים סוציולוגיים, למשל. לא לכתוב עליהם, בחלק מהמקרים, זה כמו לא לכתוב על המוזיקה. כבר הביאו את הדוגמה של הPאנק, ואתה בעצמך הבאת את הדוגמה של קוביין: נכון, הבחור היה מבריק. אבל חלק גדול מההצלחה של נירוונה לא הגיע מהטריקים בהלחנה שלו (שקוביין עצמו בכלל לא היה מודע לקיומם), אלא מהתפקיד שהם מילאו בעולמם של מתבגרים בשנות התשעים.
חלק גדול מהמוזיקה נוצרת ונצרכת באופן אינטואיטיבי, לא אינטלקטואלי. תכתוב לי על המודוסים של קורט קוביין עד מחר - זה לא יגרום לי להקשיב ללית’יום. תכתוב לי שהוא משקף את היאוש ומאיסה בממסד ותחושת הבלבול והזעם של הנוער בשנות התשעים - אני תוך שניה ביוטיוב.
ובסופו של דבר, לפחות אצלי, אני לא כותב על מוזיקה כדי להיחשב לחכם או מבין. אני כותב על מוזיקה כדי שאנשים ילכו להקשיב לה. זה המבחן היחיד מבחינתי לכתיבה מוצלחת על מוזיקה.
רביעי, 09 בדצמבר 2009 בשעה 3:02
לזרבוי,
הבאתי את הדוגמא של ביקורת הקולנוע על מנת להדגים כיצד נוצר גיוון ביקורתי, לא על מנת להלל את הכתיבה הפופוליסטית. כמו שאתה בוודאי זוכר, היו לי המון השגות על סגנון הכתיבה בעין הדג. אילו היה גיוון בשיח המוזיקה הישראלי דפנה לוסטיג הייתה מעצבנת אותי פחות. אלא שכולם נשמעים פחות או יותר אותו דבר, בין שהם כותבים על ליידי גאגא ובין שהם כותבים על ארקייד פייר.
שנית, זה די אירוני שאתה קורא לי “טהרן” כאשר 99.9% מביקורות המוזיקה הישראליות לא תכלנה אפילו מושג מוזיקולוגי אחד. הטהרנות היא מצדכם; אם כבר, אני הוא זה שמבקש לתבלן את השיח המונוליטי, המונופוני והמונוטוני של הביקורת הישראלית במעט ביטויים חדשים.
שלישית, אין לי שום דבר נגד ביקורת סוציולוגית. אבל אם כל מה שיש למבקרי ישראל לומר על קורט קוביין הוא “היה קולו הזועם של דור שלם”, במקום “רוטציה מופרעת ב-MTV והייפ מוגזם הפכו אותו לדוגמא טרגית של האופן שבו תאגידים ממירים זעם נעורים בצרכנות עיוורת”, אז תחסכו ממני את “הביקורת הסוציולוגית” שלכם. אתם עושים שירות דב לקוראים שלכם ומוכרים להם מיתוסים חסרי משמעות במקום לפרק אותם.
לבסוף, אני חושש שהקוראים שאתה כול-כך מפחד להרחיק כבר מתרחקים, משום שהם לא זקוקים לך יותר. כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך והולכים להופעות של אטליז? וכמה ממלאים את קיסריה בהופעות של קובי/משה פרץ ולא קראו ביקורת מוזיקה אחת בימיהם, כי אף אחד מכם, המבקרים החוששים כל-כך לרגשותיהם של קוראיהם, לא כתב מעולם על מוזיקה מזרחית? כמה אנשים קוראים אותך, או את עינב שיף או את גיאחה - כמה מאות בני עשרים שחיים בגוש דן? גם אם אנחנו מניחים שביקורת מוזיקה היתה רלוונטית באיזה גן עדן אבוד, היא בוודאי לא רלוונטית בימינו. אם אתם לא רוצים להתכנס בבלוגיכם ולהסתפק בלינקוק למייספייסים, כדי שתחזירו לעצמכם את הלגיטימציה התרבותית שלכם. והדרך היחידה לעשות את זה היא להוכיח שאתם מסוגלים לומר דבר מה על מוזיקה שההדיוט ברחוב לא מסוגל להגיד; חלק מרכזי של הרה-לטיגימציה הזו הוא ההוכחה שאתם מבינים איך מוזיקה עובדת.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 9:35
טיעון - ודיון - מעניין, ותודה על כך. אבל בתגובה שלך ללזרבוי איבדתי אותך. אם מבקרי המוזיקה יכתבו על מוזיקה מזרחית - בלי או עם התייחסות לטרצות - אזי ההדיוטות יקראו אותם וישכילו? או, לחלופין, אתה טוען שאם כבר אף אחד לא קורא אותנו, בואו נפסיק לנסות להתחנף לקהל הקוראים (הלא קיים) ונעבור לדבר רק עם עצמנו באופן רשמי?
סוציולוגית, מהו הטיעון שלך? למי מבקר המוזיקה צריך לכתוב, ומה צריכה להיות מטרתו? לקבוע טעם (מה טוב ומה רע)? להיות אקדמאי (איך, קוגניטיבית, עובד הוק)? לפשר בין ההשכלה של המבקר ושל המוזיקאי לחוסר ההשכלה של הקורא (להסביר לו מהו אקורד מז’ורי)?
אגב, הזכרת לי את התובנה המדכאת של בורדייה, שטען שמי שצריך לקרוא אותו לא יכול, ומי שיכול, לא רוצה (וגם לא ממש צריך).
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 11:17
אדם,
מדהימה אותי כל פעם מחדש הטענה ש”אם נתחיל לכתוב מורכב, הקהל יברח”. הטענה הזו שגויה בשתי רמות. ראשית, היא מניחה באופן שגוי שמוזיקולוגיה היא איזו אמנות נסתרת שרק מתי מעט זוכים לבוא באוהלה. ולא כך היא. מוזיקולוגיה, לפחות ברמות שרלוונטיות למוזיקה פופולארית, דורשת הבנה של כמה מושגים בסיסיים ומתמטיקה של כיתה ג’.
לחלופין, היא מניחה שקהל הקוראים טיפש או עצל. היא מניחה שכל אתגר אינטלקטואלי מפחיד אנשים במקום, ובכן, לאתגר אותם. הטענה הזו עוד יותר מגוחכת היום, כאשר רוב הכתיבה על מוזיקה נמצאת באינטרנט. אתה רוצה להסביר מה זה סולם מאז’ורי? תשים בדף נגן עם נעימה מאז’ורית עליו. רוצה להסביר את ההבדל בין 4/4 ל3/4? תאמבד שתי דוגמאות מיו-טיוב. גרוע מכך, אם יש לך נגן מובנה לתוך הביקורת, אתה יכול להפנות לכל שנייה ושנייה בתוך השיר ולהסביר מה קורה שם.
גם אם לא היו קיימים נגני MP3 באינטרנט, עדיין, להניח שאנשים שעשו תואר שני רק כדי לקבל העלאה במשכורת לא מסוגלים להבין כמה מושגים בסיסיים במוזיקה, זו פלצנות מתנשאת לשמה.
פגשת פעם מישהו שאמר “אני מאד אוהב מוזיקה/מכוניות/מחשבים, אבל אני ממש לא רוצה להבין איך הם עובדים?”
אני מאמין שאם מבקר המוזיקה לא יפציץ את קוראיו במושגים זרים, אלא יסביר להם מדוע מושג כזה או אחר רלוונטי למה שהם שומעים הם יהיו אסירי תודה.
סוציולוגית, המבקר צריך לעשות את כל מה שהזכרת. אני חושב שדווקא קביעת הטעם היא הפונקציה הפחות חשובה בעבודתו. כפי שכבר הזכרתי פעם אחר פעם, המייספייס ייתר את המבקר. מכיוון שיצא לי לעבוד בוואלה! אני יודע בדיוק כמה חובבני כל העסק הזה של כתיבה על תרבות, וכמה קל לגלוש לסוג של כתיבה היפסטרית, שכל מטרתה לקדם לייף-סטייל כזה או אחר. מבקר מוזיקה רציני חייב לקחת צעד אחורה ממאבקי הכוח הפאתטיים הללו בין אנשי האינדי והמיינסטרים, בין “פופ” ו”רוק” ולשאול את עצמו האם ללהקה הטובה ביותר בעולם הנוכחית יש מה למכור מבחינה מוזיקלית, או שהכל הייפ (התשובה הטנטטיבית: הכל הייפ)? האם המוזיקה של יוצאות רימון באמת כל-כך בנאלית, או שאנחנו עסוקים בלמתג את עצמנו כלא-בנאליים? מה כל-כך גרוע במוזיקה מזרחית (או שמא מדובר בצרות-האופקים שלנו)?
השיח המוזיקולוגי אמור לנקות את הביקורת ממחלות הילדות שלה: מהנטייה להגזמה, מההצהרות חסרות הביסוס ובעיקר מהנטייה הכל-כך ילדותית להוכיח שלהקה שאתה שומע טובה יותר מהלהקה שאני שומע. חינוך מוזיקלי טוב נוטה לגרום לאנשים להתרכז פחות במלחמות מעמדיות וטרנדיות ויותר ביופי האוניברסלי של מוזיקה. אם מבקר לא מסוגל למצוא יופי במוזיקה קאריביית או ערבית או בג’אז - שלא ייכתוב על מוזיקה. ואני לא מתכוון, שלא יכתוב על מוזיקה שהוא לא אוהב, אלא שלא יכתוב על מוזיקה בכלל; בדיוק כפי שלא נותנים למישהו שאוהב רק חצילים לבקר מסעדות.
אני מאמין שאם תיווצר כאן ביקורת אינטליגנטית, נגישה ורחבת אופקים, גם אנשים שלא קוראים ביקורות מוזיקה יתחילו לקרוא אותן, משום שאנשים רוצים לדעת יותר על מה שהם אוהבים. יכול להיות שלא יינעם לאוזנם לשמוע שהלחנים אצל אייל גולן משעממים, אבל אם המבקרת תטרח ותסביר מדוע, ואיך נשמע לחן מזרחי לא משעמם - ימשיכו לקרוא אותה. מצד שני, אני בטוח שלא ינעם להיפסטרים לשמוע שהעיבוד התזמורתי של “הפרח בגני” אפקטיבי יותר מרוב הקישקושים שהם שומעים.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 1:58
תיקונון קטן בשם הרוגע הנפשי של שנינו: לא קבעתי דבר, אלא שאלתי.
נדמה לי שסיפקת תשובה, והיא זו: תפקידו של מבקר המוזיקה להיות מורה למוזיקה שמשתמש בדוגמאות עכשוויות ולא בכאלו מן העבר. אם טעיתי בפרשנות תשובתך, אנא תקן אותי - אני, כאמור, מנסה להבין מה הטענה שלך, לא לבקר אותה.
נ.ב. - פגשתי המון אנשים שלא רוצים לדעת יותר על משהו למרות שהם אוהבים אותו (ובוודאי אם תרחיב את זה ל”למרות שהם משתמשים בו על בסיס יומיומי”). רובם, למען האמת, בכל תחום שהוא. אבל זה דיון רחב יותר, ולמרות שלא אכפת לי להיכנס אליו, אני מעדיף קודם לכן להבין מה אתה אומר.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 2:36
מבקר מוזיקה הוא לא מורה למוזיקה - אף על פי שיש בביקורת אלמנט חינוכי בלתי נמנע. הלימוד כאן אינו לימוד לשמו (למרות שזה יכול להיות נחמד) אלא ניסיון להסביר את היצירה הנבחנת בשפה המקובלת לדיבור על מוזיקה. הנה לינק לביקורת של Fix Your Mix על Single Ladies שמנסה להסביר מה קורה בפזמון המטריד של שיר פופ מאז’ורי. המטרה כאן היא לא להסביר מזו פולי-טונליות, אלא להשתמש במושג על מנת להסביר את האפקט של הפזמון.
http://blog.fixyourmix.com/2009/single-ladies-by-beyonce-a-compositional-analysis/
המחבר טוען שמדובר כאן בהלבשה של סולם E מאז’ורי על E מינורי. עד כאן ניתוח טכני גרידא, אבל אז מוסיף המחבר פרשנות משלו:
The result is a striking juxtaposition: a nursery rhyme-esque melody with a powerful, sinister bassline beaneath it, creating a bitter, almost shocking melancholy which underscores the “strong woman” image for which Beyoncé has become an archetype. The melody is distinctly feminine and “cute” while the bassline is aggressive and forceful (usually thought of as masculine traits). It is probably no coincidence that the bassline enters with the line, “if you like it then you shoulda put a ring on it.” Here, the woman asserts her control over a man.
והנה נגלת לנו דרך מרתקת ליצור אמביוולנטיות רגשית באמצעות שילוב של אמצעים מוזיקליים וטקסטואליים.
השווה, לעומת זאת, לביקורת של עינב שיף על אלבום של מישהו בשם כריס בראון
http://e.walla.co.il/?w=//1620449
שלוש פסקאות ראשונות מתארות בכלליות את האלבום (אבל רומזות לתמה הכללית של הביקורת, דהינו, מכות עם ריהאנה)
שתי הפסקאות הבאות עוסקות בריהאנה ובשיווק של האלבום
פסקאה על ביקורות מחו”ל ועוד פסקת סיכום שכמו כל הביקורת, עוסקת במעמדו של אדון בראון.
האם זו ביקורת מוזיקה? האם יש בכלל הפרדה בין וואלה! תרבות ו-וואלה! סלבס? (אגב, בעיניי שיף הוא דווקא מבקר אינטליגנטי יחסית; יש גרועים ממנו עשרות מונים)
אם זו האופציה שמספקת לנו העיתונות הישראלית, תנו לי מודוסים פריגיים וטרצות קטנות.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 7:14
אה! אז אתה אומר שהעדר השימוש (ובוודאי העדר ההבנה) במונחים טכניים לא מאפשר למבקר לעמוד על (מלוא) הסיבות שבגללן המוזיקה עובדת עלינו. אוקיי, אבל זה אומר שמבחינתך מבקר טוב הוא אקדמאי טוב, וכבר כתבת כאן למישהו שזה אינו תפקידו של מבקר.
אז אני מתעקש: מהו תפקידו של מבקר? למה לו לכתוב לקהל רחב? מי הם קהלי היעד שלו? מהן, במלים אחרות, מטרות כתיבתו?
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 7:18
נמרוד, אני יכול להגיב לאין ספור נקודות שנויות במחלוקת בהודעה שלך. אבל אתחיל באחת שנראית לי כמו הבסיס להכל, ואעשה זאת באמצעות דוגמה פשוטה:
פעם כתבתי בפורום ביטלס כיצד מהלך הבס של מקרטני ב-Something מבטא באופן מוזיקלי את הלך הרוח הפסיכולוגי של הדובר בשיר:
http://thebeatlesforum.blogli.co.il/archives/85
הנקודה היא שאם מקרטני היה קורא את הניתוח הזה, הוא היה פוטר אותו ב”פפפף, בסך הכל ניגנתי משהו שנשמע לי טוב”.
מוזיקה היא לא אמנות אמפירית. ברובה הגדול, ובעיקר במוזיקה הפופולרית, היא אמנות אסוציאטיבית, נטולת הצדקות אקדמיות ומוזיקולוגיות. כן, אפשר לנתח אותה. לא, זה לא העיקר בה. אקדמיזציה (יש כזה דבר?) היא לא הכל בחיים.
——
כמה נקודות קצרות:
* את הבלוג שלי קוראים כמה אלפים טובים מכל רחבי הארץ, את של גיאחה אני משער שקוראים פי כמה וכמה. כמה את שלך?
* אני לא מפחד על הקוראים שלי, אני מפחד עלי. אותי לא מעניין לכתוב ניתוחים מוזיקולוגיים אלא כתוספת למנה העיקרית, ובטח ובטח שלא מעניין אותי לקרוא את זה, דווקא כמוזיקאי. כי כמוזיקאי אני יודע לומר שמוזיקולוגיה ומוזיקה הם רחוקים מלהיות אותו הדבר, ומבין השניים, השני מרגש אותי יותר.
* איך הצלחת להכניס לכאן מוזיקה מזרחית באמת שאני לא יודע.
* “(אתם צריכים) להוכיח שאתם מסוגלים לומר דבר מה על מוזיקה שההדיוט ברחוב לא מסוגל להגיד” - אבל מי בכלל אמר שזו הכוונה של מי מאיתנו? אני יותר מאשמח אם עוד מישהו יקים בלוג “מתחרה”. מבחינתי שכולם יפתחו בלוגי מוזיקה. הנקודה היא שזה לא קורה. אז אנחנו לא שומרי סף כי שומרי הסף מתו או לכל הפחות גוססים, אבל אנחנו כן שוטרי תנועה שעוזרים לכוון את הקוראים, כי חרף התיאור העתידני שלך את התרבות המודרנית, רוב ה”הדיוטים ברחוב” עדיין צריכים תמרורים. אני שמח לספק אותם, זה הכל. מבחינתי שעוד אנשים יספקו אותם, למה לא.
* בשביל הספורט אתה מוזמן לעשות ניסוי: פתח לי בלוג מתחרה, ועל כל ביקורת רגילה שאני מעלה אצלי באטמי אוזניים תעלה שם ביקורת מוזיקולוגית טהורה. נראה למי תהיה “לגיטימציה תרבותית” (WTF?!) גדולה יותר.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 7:55
אדם,
אתה ממהר מדי להשוות ידע מוזיקולוגי עם אקדמאיות. אף אחד מהמורים שלי לגיטרה לא למד באקדמיה ועדיין הם שלטו בשפה הזו, משום שזו השפה שבה מנתחים מוזיקה.
אני חושב תפקידו של מבקר מוזיקה הוא בראש ובראשונה להציע הסבר כיצד מוזיקה עובדת. ברור לחלוטין ששום הסבר אינו יכול להתקרב לחוויה עצמה, אבל זה הרי נכון לכל סוג של דיבור על אמנות. בדרך קורה אחד משניים: או שהמבקר מנסה, בחוסר הצלחה אינהרנטי, להסביר מה מוזיקה עושה לו בבטן, או שהוא מוותר על ההסבר וקופץ ישר להמלצה.
דווקא משום שאני מודע לחוסר היכולת להעביר במילים את החוויה המוזיקלית, אני מאמין שהדיבור על מוזיקה צריך לעבור אינטלקוטאליזציה. הרי מה ההבדל בין המבקר ש-xiu xiu מרגשים אותו ובין איציק כהן מחולון שעופר ניסים מרגש אותו? ההתרגשות של המבקר חשובה יותר, נעלה יותר? אם גם המבקר וגם איציק מדברים על מוזיקה כחוויה רגשית, מדוע שנעדיף את מה שיש למבקר להגיד על פני מה שיש לאיציק להגיד? מה הופך את המבקר למבקר, מלבד קשרים טובים במערכת?
האינטרנט רק מחזקת את משבר הלגיטימציה הזה, כפי שהוא מתבטא היטב בטוקבקים, משום שפתאום גם איציק יכול לפתוח בלוג על עופר ניסים, ואז אין שום הבדל מהותי בינו ובין המבקר הפלצן. המבקר נעשה מיותר. לא, חמור מכך: המבקר נעשה לבלוגר.
אינטלקטואליזציה של השיח מאפשרת למבקר להגיד משהו שאיציק לא יכול להגיד. מתוך מודעות לכך שהוא אינו יכול להעביר חוויה רגשית, הוא יעדיף לדבר על הצדדים האינטלקטואליים של היצירה, משום שזו בדיוק הנישה היחידה שנשארה לו בתור מבקר; זה המקום שבו הוא יכול להגיד על מוזיקה משהו שהדיבור הרגשי לא יכול להגיד. זהו מקור הלגיטימציה שלו.
לא מעניינת את המבקרים הלגיטימציה שלהם? סבבה. שימשיכו - שימו לב למטאפורה המוזיקלית - להטיף למקהלה. כי זה מה שהם עושים כרגע: ממשיכים לפמפם את הנתח הספציפי של המוזיקה שהם שומעים לאותם אלפי (סליחה, לזרבוי) קוראים, מבלי לגלות להם שום דבר חדש באמת. אני, לפחות, יכול להעיד על עצמי שאת רוב מבקרי ישראל אני קורא רק בשביל הלינקים למייספייס. יבוא יום וזה כל מה שישאר מהכתיבה שלהם.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 8:07
לזרבוי,
השאלה מה מקרתני חושב על הניתוח שלך בלתי רלוונטית לחלוטין לניתוח. נפתרנו מהעניין הזה לפני שלושים שנה.
שנית, בוא לא נכנס לתחרות השתנה בנוגע לבלוגים שלנו. הרי אני נמצא ממילא בעמדת נחיתות משום שאני כותב על נושאים איזוטריים (שלא לומר, אינטלקטואליים) כמו הסכסוך הישראלי-ערבי ומצבה של הדמוקרטיה הישראלית; שום דבר בסדר הגודל של הסינגל האחרון של נינט.
אני גם לא מתכוון להפוך למבקר מוזיקה, בדיוק משום שאין לי את הכלים להיות מבקר מוזיקה טוב. אם עוד חובבי מוזיקה היו חסרי ביטחון כמוני, אולי מצבה של הביקורת הישראלית היה טוב יותר.
אם אתה רואה בעצמך שוטר תנועה, אשרייך. מסתבר שאתה לא היחיד. מצד שני, אם אתה רק שוטר תנועה, הטרוניה שלי לא מכווונת אלייך. אני עדיין חושב שלביקורת תרבות יש פונקציה חברתית. מה שעצוב בביקורת הוא שדווקא כשאיש אינו רואה לשאת אותה, אז זקוקים לה ביותר.
חמישי, 10 בדצמבר 2009 בשעה 9:13
* פיספסת אותי, מקרטני הוא לא העניין פה. הבאתי אותו על תקן “אם בארזים” וגו’, וכדוגמה לכך שניתוח מוזיקולוגי הוא לא אספקט כזה חשוב במוזיקה. גם רוב המעריצים של מקרטני לא יבינו למה זה חשוב. בין השאר כי זה לא.
* זו לא הייתה תחרות השתנה, אלא רמיזה עדינה לכך שהטענה שלך, לפיה אינטלקטואליזציה תוביל לרלוונטיות לקהל רחב יותר היא אפעס קצת הזויה.
* נכון, לביקורת תרבות יש פונקציה חברתית. מה לזה ולמוזיקולוגיה? שוב, המטרה היא לחשוף מוזיקה לקהל. להשקפתי, מונחים טכניים מרחיקים קוראים, לא מקרבים אותם. יש להם מקום, אבל הם ממש לא צריכים להיות העיקר. אפשר לכתוב דברים מעמיקים ומעניינים גם מבלי להידרש למונחים טכניים של מוזיקאים, או מבלי שהם יהוו את עיקר הטקסט, בדיוק כפי שאפשר להכניס קצת מונחים מקצועיים מבלי שזה יקלקל, כשזה נעשה במינון נכון. אתה מנסה להפוך את זה לחזות הכל, ואותי זה מאוד מרתיע.
שישי, 11 בדצמבר 2009 בשעה 7:28
נמרוד, אתה לא עונה לשאלות שלי. אתה נותן לי תשובות טאוטולוגיות. המבקר יאבד את הלגיטימציה שלו בעיני *מי*? ההנחה שלך היא שביקורת מוזיקה טובה היא X; אני שואל אותך מהו *תפקידו* של מבקר מוזיקה טוב. שאלה סוציולוגית, כאמור.
אני אדגים את ההבדל: המורים שלך *לימדו* אותך גיטרה. מטרתם הייתה ללמד אותך. הם היו מחנכים, עם תלמיד מעוניין. כשאני הולך לקונצרט גיטרה, אני לא בא ללמוד איך לנגן. כשאני הולך להופעת רוק, אני אפילו לא מתרכז במיוחד בגיטרה.
השאלה היא למה אנשים קוראים ביקורות מוזיקה. לא למה אתה קורא אותה, לא הזעם האינטלקטואלי שלך על העדר אלמנטים מושכלים (ומשכילים) אינטלקטואלית-מוזיקלית בניתוח שלהם, וכנראה אפילו לא למה אתה חושב שהם צריכים לקרוא אותה.
נ.ב. - מי אמר שאי-אפשר להסביר רגש בצורה אינטלקטואלית? במובן מסוים, זה בדיוק מה שאתה מבקש, ובדיוק מה שעשו בדוגמה שהבאת על ביונסה.
שישי, 11 בדצמבר 2009 בשעה 9:29
קראתי את הטקסט במלואו. לא קראתי את הדיון בתגובות. אם אני חוזר על דברים שנאמרו - סליחה.
נראה לי שהטקסט שלך ממחיש מצוין את מה שיקרה אם מבקרי מוזיקה יתחילו לכתוב איך שאתה מציע. כשאתה מדבר על הסוציולוגיה של הביקורת, זה מעניין. כשאתה מתחיל לכתוב על כל מיני קורד פרוגרשנס, אני ישר מתחיל לפהק.
כמו שאמרת, מטרתה של ביקורת המוזיקה היא כבר מזמן לא לעזור למכור דיסק בשמונים שקל. אבל יש לה חיים משל עצמה. מדובר בגוף עצום של טקסטים. חלקם חרא וחלקם בעלי ערך עצום (אני יכול למנות חלק מהמבקרים שאני אוהב: קובי אור, בועז גולדברג, בן שלו, לפעמים מיכאל רורברגר, והרבה כותבי אינטרנט מוכשרים שלמיטב ידיעתי לא רואים אגורה מכתיבתם, כמו מיטל, שהסתובבה בכינוי “דיימונד דוג”). האם רק בגלל שביקורת המוזיקה נכתבה *על* משהו ואינה נולדה “מעצמה”, יש לה ערך מופחת? האם לטקסט של דלז וגואטרי על קפקא יש בהכרח פחות ערך מ”הגלגול” או “הטירה”?
כמובן שברור לי שכיוון שאתה פוסל בכלל את הרעיון הזה של “התמלילן” ומלאכתו, בין אם היא נעשית על ידי אותו אדם שכותב גם את הלחן (ומבצע את השיר), ערכם של טקסטים כנראה לא ממש מעניין אותך. או שמא? בכל זאת, הרי בפנינו בלוג, ובו טקסט די ארוך. בקיצור, מוטב שתחליט בעד מי אתה ותתנהג בהתאם.
גילוי נאות: אני משמש כעורך ומבקר מוזיקה (בין השאר) בנענע10.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 1:14
לזרבוי,
אני לא מנסה להפוך את המוזיקולוגיה לחזות הכל. מבחינה אידיאלית, מוזיקולוגיה צריכה להיות הבסיס של ביקורת מוזיקה, ומשם שכל אחד יפתח וירחיב כאוות נפשו. מבחינה מעשית, הייתי שמח אם היה *איזשהו* איזכור מוזיקולוגי בביקורות המקומיות. כרגע, לחשוש מפני האינטלקטואליזציה של הביקורת הישראלית זה כמו לחשוש מפני הפיכה צבאית בנסיכות מונקו.
אדם,
אני לא יודע למה אנשים קוראים ביקורות מוזיקה וזה גם לא מעניין אותי. אני לא יוצא מתוך נקודת הנחה שקהל הרחב יודע מה טוב בשבילו. מצד שני, אני לא מנסה לכפות עליו אופציה אחת ויחידה. אני מציע לו אופציות אחרות לדבר על מוזיקה. יאהב, לא יאהב, זו כבר בעיה שלו.
קלינג,
אני לא מפקפק בחשיבותן של מילים באופן כללי, רק בחשיבותן במוזיקה. מוזיקה הסתדרה ומסתדרת היטב בלי טקסטים. מכיוון שהטקסט לא מהותי לחוויה המוזיקלית, אני לא רואה טעם בניתוח לא-פרופורציונאלי שלו.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 1:34
הנה מקרה מעניין - בתוכניות הריקוד הפופולאריות בטלוויזיה השופטים מרבים לדבר במונחים “טכניים”. הצופים, עושה רושם, לא בורחים מזה. להיפך, יש להם תחושה שהם לומדים משהו. הקהל לא מטומטם, הוא צופה בתוכנית לא רק בגלל שהתחת של מיטל דוהן אלא גם בגלל הפרשנות המלומדת, האינטלקטואלית (והמאוד לא אקדמית) של קלוד דידייה. זה חלק מהשואו של התוכנית אני חושב. קהל שלא מבין דבר וחצי דבר בריקוד, צמא שיסבירו לו למה הענטוז של גאלה קוגן עדיף על השפגט של מייקל לואיס. הוא רוצה הסבר מ”מישהו שמבין” מדוע התחושות הבסיסיות שלו הן לטובת ביצוע של מתמודד כזה על פני מתמודד אחר. הנה, לכאורה, הטיעון שלך מקבל תוקף.
אבל אני חושב שבכל זאת יש הבדל בין רוקדים עם כוכבים, לבין כוכב נולד למשל, שם שופט אוחובסקי, רחמנא ליצלן. זאת אומרת, חייב להיות הבדל, כי ההבדל הוא בכתיבה על שני התחומים ובהשתקפות שלהם בביקורת השופטים בטלוויזיה. מדוע ההבדל? לטעמי, זה לא בגלל שנורא קשה לדבר על ה”סוציולוגיה” של הריקוד. הרי זה לא שלריקוד אין סוציולוגיה, ולא שלא ניתן לדבר עליה, או על הריקוד כתופעת פופ, והריקוד כמו המוסיקה גם כן מעביר רגש.
אבל נדמה לי שבאותן תוכניות הריקוד הוא אינו מוצר פופ, במובן זה שהוא מנותק מהקשר תרבותי. חלק מהקסם של תוכנית כמו רוקדים עם כוכבים, אני חושב, הוא בכך שהיא מתייחסת אל הריקוד כאל “מדע” או משהו “אקדמי” במידה מסוימת - יש ריקוד טוב וריקוד רע (כלומר, ביצוע טוב או רע), יש טכניקות וצריך לשלוט בהן. יש מודל וצריך לרקוד בדיוק לפיו, כמו נגינה של יצירה לפי תווים מתמטיים. היא לא מתייחסת אל הריקוד כאל פרפורמנס (מה שאגב, אפשר להגיד במידה מסויימת גם על כוכב נולד, למרות ששם מרבים לדבר על “ריגש” ו”לא ריגש”, אבל על כך לפעם אחרת). אני לא יודע למה זה כך, אבל נדמה שזה בגלל שזו בכל זאת תוכנית של ריקודים “סלוניים”, ולא נגיד תוכנית על ריקודי רחוב, מסיבות או ריקוד הרובוט. חלק מהמשיכה שלה הוא באשליה שיש כאן משהו “אליטיסטי” שמתחבר אל תרבות הסלבס, ולכן ההסבר המקצועי מהלך קסם על הצופים.
וכאן אני מגיע למה שנראה לי שאתה מפספס כשאתה מדבר על ה”איך” בביקורת המוסיקה - האיך הוא גם איך הוא שר, ואיך הוא רוקד, ואיך הוא כותב, ואיך היוצר כפרפורמר. מוסיקה אינה רק פרטיטורות על נייר כפי שכבר העירו כאן. כדי לדבר על מדוע קורט קוביין מרגש, חובה לדבר על קורט קוביין עצמו. והסוציולוגיה הזו אינה פחות מלומדת, ואף יכולה להיות לא פחות אקדמית, ממוסיקולוגיה. זוהי דיציפלינה של מחקר וגם זוהי דיציפלינה של מחקר. לכתוב “קורט קוביין מרגש אותי” אכן אינו שונה מלכתוב “קובי פרץ מרגש אותי”, אך זוהי גם אינה עבודה מחקרית, וזוהי גם ביקורת גרועה מאוד. מבקר טוב, יהא זה מבקר של קולנוע, אמנות פלסטית, או ריקוד, צריך לשים דברים בהקשר ולהסביר מדוע קורט קוביין מרגש ומה ברגש שהוא יוצר שונה (או דומה) מזה של קובי פרץ, בדיוק כמו סוציולוג מיומן. “קורט קוביין מרגש אותי” זה פשוט תיאור לא גדוש מספיק, אני בטוח שאתה יודע זאת.
אם כן, מה שנשאר הוא טענתך הבסיבית בדסר היעדר הגיוון. אני מסכים איתך בעניין זה. אני גם מסכים איתך שהשיח ה”סוציולוגי” בביקורות המוסיקה בעברית הוא שיח תפל ומשעמם (”קורט קוביין מרגש אותי̶
וכמו לקוח ממדורי הרכילות. אבל מצד שני, כפי הנראה אני אעדיף לקרוא ביקורות של גל אוחובסקי על פני שלך. אני פשוט אדם של מחקר איכותני.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 1:56
והסיבה שבגללה הקהל יותר נמשך אל עיסוק “אינטלקטואלי” בריקוד זה כי לכאורה ריקוד פחות ממלא את חיינו ממוסיקה. ריקוד, כתופעה, כמוצר צריכה, אינו פופולרי כמוסיקה. לכן העיסוק בו חייב להיות “אינטלקטואלי”. זו הדרך היחידה בה הצופה יכול לעסוק בו, באמצעות לימוד והדרכה. מה ניתן ללמד אותו על מוסיקה שהוא אינו יודע? הציבור הרי “אוהב את כל הז’אנרים חוץ מ…”. והדבר נכון גם לרוקדי השולחנות בגנקי וגם להיפסטרים בפרוזדור באותה מידה של פתטיות. ריקוד, בגלל שאינו נצרך בכמויות, נתפס כמשהו שיש ללמוד אודותיו. מוסיקה, לעומת זאת, היא “עממית”, ולכן לזרבוי והשאר חושבים שדיבורים על תווים נתפסים כ”חפירות”. הם, בסך הכל, לא שונים מהקהל שצופה ברוקדים עם כוכבים או מקשיב לז’אנר הקרוי גלגל”צ.
ככה שאני מסכים איתך, או עם גישתך, לגבי סוג השיח בתקשורת ובבלוגיה הישראלית, רק שנראה לי שאתה נסחף בדבריך על ה”סוציולוגיה” של המוסיקה. הרי זו בדיוק הסיבה שגם השיח ה”סוציולוגי” של המוסיקה בארץ הוא נכה, הוא נכתב ע”י אנשים שלא מבינים אותו, בדיוק כפי שהם לא מבינים קריאת תווים (או מבינים אבל רוצים לעשות עצמם כלא מבינים…), או לא מסוגלים להתחבר ולהסביר את הרגש שבמוסיקה, יהא זה דרך הדיציפלינה הסוציולוגית או המוסיקולוגית (וזה הרי העיקר, הרגש. כתיבה על מוסיקה, בכל צורה שהיא, היא כתיבה על הרגשות שהיא מעוררת), ובמקום זה מנסחים שוב ושוב את אותם קומוניקטים עמוסים בסופלרטיבים עייפים ולא מרגשים (”קול של דור”).
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 2:04
יפה. ומה עם כל שאר הדברים שאמרתי? ספציפית, על החיים האוטונומיים של ביקורת המוזיקה. תבינו כבר, רבאק, שמבקר מוזיקה הוא לא ג. יפית. הוא לא בהכרח כאן בשביל להחזיק לכם את היד בחנות התקליטים. לא מעניין אותי אם אנשים שקוראים את מה שאני כותב על אלבום כזה או אחר בהכרח ילכו ויקשיבו לו אחר כך. אם עוררתי אצלם אפקט רגשי כלשהו באמצעות הטקסט, דיינו. אני אוהב לקרוא ביקורות מוזיקה גם על להקות שאין לי שום כוונה להקשיב להם. אני יודע שאני לא היחיד שנוהג כך.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 2:25
1. בא אדם ואומר:
אני לא מבקר מוזיקה ואין לי את הכלים. המבקרים בעידן הנוכחי ובפורמט הנפוץ הנוכחי חסרים את הכלים או את היכולת להשתמש בכלים שנדרשים למבקר מוזיקה. כולם אומרים כלום. יש רק סופרלטיבים חיוביים או שליליים מנוסחים בשלל צורות ושיטות. מספיק הלינק.
2. באים המבקרים ויוצאים עלובים:
א. הם לא מתנהגים כמו בני העשרים-שלושים הנבונים שהם אמורים להיות, הם לא מנסים להיות ה”bigger person” ולחשוב על התוכן של הנאמר כמו שצריך לפחות יום-יומיים (כרגע ביקרו את האופן שבו אתם עובדים. זה לא צחוק. לפחות דברו על זה עם אמא או עם החברה ושאלו אותה מה דעתה); במקום זה הם נכנסים לכוננות debate club וממהרים להראות מי מתנסח ומתדיין הכי טוב בביצה. כמה שיותר מהר, כמה שיותר מנוסח ומלוכד, כמה שיותר בלי להתייעץ עם אף אחד לפני שמגיבים. ככה זה נראה.
ב. האינטרנט הרג את הגבר השקול והאסטרטג שיודע כמה שהוא צריך אחרים בשביל להצליח, והשאיר טיפוסים שחושבים שלבד ומהר זה הגבר החדש. זה תוצר של יצר ההישרדות בעולם הוורבלי.
3. ועכשיו להתנצחויות ילדותיות:
א. הביקורת של עינב שיף היא-היא הדוגמה שהיה צריך נמרוד להביא מלכתחילה. ככה הכל היה ברור. זו דוגמה מצויינת לביטים המבוזבזים בשרת של וואלה.
ב. מהלכי בס של הביטלס. אי אפשר לשאול יוצר משנות השישים על משמעות טכנית-רגשית של מהלך בס שלו כי הוא לא היה מודע לזה לגמרי בזמנו. אבל זה היה בזמנו. עברו 40 שנה של אנליזה מוזיקלית. עכשיו אפשר לשאול יוצר למה הוא עושה מה שהוא עושה. הוא סביר להניח משתמש בטכניקה ויודע מה צפויה להיות המשמעות הרגשית שלה. מאזינים, מאוננים אינטלקטואלים, תלמידי מוזיקה צעירים - כולם יודעים שתיפוף תכוף זה מלחיץ, שדיליי בקטנה קצת מערפל את המוח, שמהלך בלוז טומן בחובו שיא מתקרב ואז חזרה לשגרה, ששירה ללא ליווי מגבירה את חשיבות הטקסט, שקלרינט זה ממש מגניב בשיר מטאל.
ג. הסקס פיסטולז לא ידעו לנגן ושמעו את זה בשירים שלהם. הם היו לא מכוונים, לא מתוחכמים, רועשים, עמוסי מבטא, מלוכלכים, כ”א מהם מונו-אינסטרומנטליסט. עפ”י התורה הנמרודו-טכנית זה מה שחשוב להדגיש. מזה הגיע הPאנק הראשוני. מהניגוד למול המוזיקה הרווחת באותה תקופה, על עיבודיה, הגשתה וגישתה. והתחושה שזה נתן לצעירים (ולמבוגרים באותה תקופה).
הפסקה הנ”ל מדברת באופן פשטני על הפן הטכני של המוזיקה של הפיסטולז, סטייל-נמרוד, וגולשת לפן החברתי-פוליטי-טרנדי, סטייל מותקפי נמרוד.
ד. ויל אולדהם. נו, גיאחה, מה אתה מביא אותו - אני לא מכיר אותו מספיק טוב. אבל אני אשתמש במילים שלך: “זו צורת הגשה, הקשר טקסטואלי…”. וואלה, לדבר על צורת הגשה זה מוזיקולוגי מתודולוגי מבחינתי. מספיק שכמבקר המוזיקה זו-זו הנקודה שבגללה הוא שונה/טוב/מוצלח/מצליח מאחרים - תתעכב על זה עוד פסקה בביקורת שלך ויצאת גדול. כנ”ל הקשר טקסטואלי. אחרי זה תגיד גם שהתרגשת :).
יאללה, למיטה.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 3:29
עכשיו אני יודע את מי אתה מזכיר לי - את האנדרואיד מ”מסע בין כוכבים” (אין לי כוח לגגל), זה שלא מבין בדיחות או ביטויי רגש.
ביקורת מוזיקלית שתתבסס על מוזיקולוגיה פשוט לא רלוונטית. קשה לך להבין את זה, אבל מילא. אני יכול לכתוב לך ביקורת ספרות מלאה במונחים פוסט-סטרוקטורליסטיים, אבל בחיים לא הייתי שולח את זה לעיתון. גם לא ל”הארץ ספרים”. איפה כן? באקדמיה, או נניח ב”הסיפור האמיתי והמזעזע”, איפה שמי שזה מעניין אותו יחפש אותה
את רוב הציבור זה לא מעניין. דוגמת “רוקדים עם כוכבים” שניתנה פה לא רלוונטית. כן - התחת של מיטל זו או אחרת הוא מרכז התכנית. ניתוחים מקצועיים זה בשביל הילדות שרוקדות ג’ז ומתלהבות שהן מבינות. ויש הרבה יותר כאלה מאנשים שיודעים לזהות טרצה.
יש בארץ קהל הולך וגדל למוזיקה אלטרנטיבית. אלפים היו הקיץ בהופעות של אמנים שלפני עשור לא היו ממלאים כאן סלון תלאביבי. זה לא בזכות מהלכי האקורדים, זה בזכות גיאחה וחבריו.
אתה בכלל מכיר אנשים שאוהבים מוזיקה? לא מוזיקולוגיה, מוזיקה?
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 4:14
ההפרדה הראשונה שלדעתי צריכה להילקח פה בחשבון היא “מה עיקרה של ביקורת מוזיקה”. יש ניתוח יצירה, ויש ניתוח ביצוע. כמו שכבר אמרו פה לפניי, יש סיבה למה ביצוע אחד לשיר הוא מעולה, והביצוע השני לאותו השיר הוא משעמם. כשאתה מה גם, אני בטוח שאם אנשים יתחילו לעבור על כל השירים שהם אוהבים וינסו להבין מוזיקלית נטו מה הופך את השיר לטוב, הם יגלו שרובם לא טובים לפי ההגדרה הזאת.
מה שנדב (לזרבוי) אמר בנוגע לפול מקרטני, הוא צודק. פולט מקרטני הלך עם מה שנשמע לו טוב ומעניין. הוא לא ישב כמו מתממטיקאי לבדוק לאיזה דרגה בסולם הוא עובר. אלא הוא “הרגיש” את זה.
יש את הספר “רוק” של מוטי רגב, סוציולוג מוזיקה מוצלח מאוד בעיניי. בספר הזה אפשר להבין בדיוק שרוב “מהפכת הרוק” הייתה בעיקר בקונטקסט הסוציולוגי שלה יותר מאשר ההרמוני שלה. במיוחד בכל הנושא של להפריד בין “המקור” האותנטי לבין “החיקוי” המסחרי.
לגבי תפקידו של מבקר המוזיקה. אני חושב שמה שמסמיך מבקרי מוזיקה הוא לאו דווקא הידע התיאורטי שלהם או שמיעה אבסולוטית זו או אחרת. אני חושב שמה שמסמיך מבקרי מוזיקה הוא היכרות עם הרבה חומר מוזיקלי מתקופות שונות והפרספקטיבה שהניסיון המוזיקלי הזה מקנה להם. מאותה סיבה שמבקר מוזיקה שהמומחיות שלו היא רוק פסיכודאלי לא צריך להתיימר לכתוב על האלבום החדש של בריטני ספירס, אלא אם כן יש לו מספיק ידע בתרבות של מוזיקת הפופ.
אני לא מגן פה על מבקרים גרועים שונים (ויש הרבה מאוד כאלו בארץ ורובם מחזיקים עמדות מפתח).
ובימינו מבקרי מוזיקה הם בעיקר על תקן ממליצים. כמו מוכר בחנות דיסקים באיזשהי צורה. ולאהוב או לא לאהוב מבקר, או יותר נכון לסמוך על הטעם המוזיקלי שלו או לא, זה נטו לנסות לאורך תקופה ולראות אם הטעם שלו מטעים לך.
אין כזה דבר יצירה טובה אבסולוטית כי בסופו של דבר מדובר פה בעיקר ברגש ואינטואיציה.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 7:48
טרחנים מעצבנים כולכם.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 11:23
סליחה, אני רק שאלה.
מאין הציטוט של תלמודי?
אשמח להשתמש בו למחקר שאני כותבת, כן, על רוק.
תודה!
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 12:10
קלינג,
אני ואתה לא קוראים ביקורות מוזיקה מאותן סיבות. אני לא צריך שטקסט ירגש אותי, לפחות לא אמוציונאלית. אני צריך ריגוש אינטלקטואלי, משום שמוזיקה מספקת לי ריגושים אמוציונאליים די והותר. שנית, ביקורת היא טקסט פרזיטי מטבעה, משום שהיא מתייחסת לגוף עבודות מסוים ויוצאת ממנו. זה לא אומרת שהיא לא עומדת בפני עצמה, אבל היא לא יכולה להתנתק ממה שהיא מבקרת. יכול להיות שיהיה לה ערך ספרותי נפרד, אבל המטרה הראשונית שלה היא פונקציונאלית.
שנית, אני חושב איך מבקר מוזיקה ישראלי סטריאוטיפי יתמודד עם ההופעה החיה של return to forever, שאני שומע ברקע. אין מילים, הלהקה השפיעה על הרבה מוזיקאים אבל על מעט הדיוטות, הקונטקסט הסוציולוגי שלה אולי מעניין אבל לא חיוני להערכת המוזיקה והמוזיקה שלה לא מרגשת באופן שבו זמר פולק מרגש. תאמרו, אבל זו לא מוזיקת פופ. ובכן, במה זכתה מוזיקת פופ שיהיו לה מבקרים שעסוקים רק בה, בלי יכולת לדבר על סוגי מוזיקה אחרים? כמה מבקרי ספרים את מכירים שמתמחים רק בספרי מתח? כמה מבקרי סרטים שמתמחים רק בקומדיות?
ציפי:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1123680.html
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 1:30
אני מכיר מבקרי סרטים שמוטב היה לו היו מודים שהם מתמחים רק בתחום מסויים (ולראייה הביקורות הכושלות של רוב מבקרי ארצנו על סרטי אנימציה, פנטזיה או מד”ב). שים לב שבטיימאאוט החלוקה הזו קיימת פלוס מינוס (יעל שוב כותבת על הדרמות וסרטי האוסקרים, דורון פישלר מיודענו כותב על סרטי אקשן, קומדיות קלילות וסרטי אנימציה או מד”ב, בחלוקה גסה).
חלוקה ז’אנריסטית בביקורת היא פועל יוצא מתבקש של העולם הגדוש בו אנו חיים. הגיוני שמבקר קלאסי לא יבקר ג’אז, ושמבקר רוק לא יכתוב על אלקטרוניקה, שוב, בחלוקה גסה. העובדה שביקורת הקולנוע מפגרת ברובה אחרי ביקורת המוזיקה בתחום הזה היא לא טיעון שכדאי לך לנפנף בו לטובתך.
—-
אם כל מה שאתה שואף אליו זה תיבול מוזיקולוגי בביקורות מוזיקה - אז זה לא כל כך נורא, ורחוק כמה שנות אור ממה שכתבת בפוסט הזה.
הבנתי מה כל כך הרתיע אותי בגישה שלך - מבחינתך, את השיר paranoid android ואת קובץ ה-MIDI של השיר הזה אפשר לנתח באותו האופן: בשניהם הרי יש את אותם מהלכים הרמוניים ואותם עיבודים. מבחינה מוזיקולוגית, הם שווי ערך. בשניהם, למשל, כשמגיעים לאקורד Bb המלודיה יוצרת טריטון צורמני ועוכר שלווה.
אבל:
א. זה לא עוכר שלווה כשזה לא מבוצע בקולו של תום יורק. והקול שלו עוכר שלווה גם כשהוא שר טרצות. רוצה לומר - האיכויות האנושיות של המבצע משחקות תפקיד יותר מהותי מההסבר המוזיקולוגי לתווים שהוא שר.
ב. אחד מהדברים שהופכים את הצרימה הזו לכל כך אפקטיבית היא שהיא מגיעה על השורה i’m trying to get some rest. דווקא בחיפוש אחר מנוחה הדובר בשיר מגיע לטריטון, אחד המרווחים הכי לא נוחים ולא מרגיעים שקיימים במוזיקה. רוצה לומר, מה שיוצר את התחושה הלא נוחה זה לא רק הטריטון (ההסבר המוזיקולוגי) אלא החיבור האירוני שלו עם הטקסט. אבל לשיטתך, “הטקסט לא מהותי לחוויה המוזיקלית”. נו באמת.
או בקיצור - מה שכתבת בפוסט מעקר את האלמנט האנושי מהביקורת, ועל כן גם מהיצירה.
—-
אגב, מרשים איך כולם מתאפקים ולא נכנסים בך על האופן בו אתה רואה את תפקיד המילים במוזיקה. אולי תרחיב על זה בפוסט נוסף כדי שנוכל להיכנס בך שם בצורה מסודרת?
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 1:38
ועוד משהו, אגב התגובות של בועז כהן, לזרבוי, ועוד שאר מבקרים שיודעים לנגן אבל מעדיפים לכתוב כאילו הם לא:
משפטים כמו “בניגוד למבקרי מוזיקה רבים בישראל, אני מסוגל לנגן את (רוב) מה שאני שומע. אני יכול לנתח, מוסיקולוגית, אלבומים שאני כותב עליהם - אבל אני אשעמם למוות את קוראיי הספורים” נשמעים לי קצת כמו פלצנות מתנשאת. או כמו וידוי על חוסר יכולת לנסח במילים את התשוקה שלך בצורה שתעבור לאלו שאתה, כדבריך, רק ממליץ להם. וזה קצת מוזר, בהתחשב בכך שזו הפרנסה שלך. אז כנראה זה הראשון.
זה אגב המשפט, שנאמר ע”י מגיב אחר כאן - “התחת של מיטל זו או אחרת הוא מרכז התכנית. ניתוחים מקצועיים זה בשביל הילדות שרוקדות ג’ז ומתלהבות שהן מבינות”. אם התחת של מיטל הוא מרכז התוכנית, מדוע עוטפים אותו בבגדים יפים ובמלל? בשביל התחת של מיטל יש לי את גוגל אימג’ס. אולי אתה צופה בתוכנית בשביל התחת של מיטל (ואז חבל, אני ממליץ על פורנו), אותן ילדות כנראה בכל זאת רוצות גם ללמוד משהו.
מדוע אתם חושבים שזה ישעמם את האנשים שקוראים על מוסיקה? הרי אם כל העניין הוא “התחת של מיטל”, או “ההגשה המרגשת של קורט קוביין”, מדוע לא לתת פשוט לינק ליוטיוב לתחת של מיטל ולקליפ של נירוונה, ולהגיד “הנה, המלצתי החמה”? הרי אם התחת עצמו הוא מרכז העניין, מדוע להכתים אותו במלל המיותר שלכם, שאתם חושבים שמראש מיועד לילדות קטנות שלא מבינות כלום או לאנשים משועממים?
בגלל ההתנשאות שלכם, המלל שיוצא לרוב הוא עייף ומיותר. אם הייתם תופסים את עצמכם ברצינות, לא הייתם פוטרים את זה ב”אני לא מפחד על הקוראים שלי, אני מפחד עלי”. כך התוצאה היא איזשהו מלל שנכתב רק כדי לכתוב, במקום להביא פשוט לינק לתחת של מיטל. אתם רוצים שנשפיך עליכם ולא על התחת של מיטל. אם לא תגרו, אינטלקטואלית, באמת שאין סיבה לקרוא את הסופרלטיבים ה”מרגשים” שלכם. אחרת זו באמת אוננות (”קורט קוביין מרגש אותי” בחמש מאות מילה). ובשביל אוננות, מיטל באמת עדיפה.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 5:06
אני חייב להגיד שישנה אמת בדבריו של נמרוד, וייתכן וחלק מהמגיבים פה פיספסו איזו דקות מסויימת בדברים. אדון נמרוד לא טוען (כפי שהצלחתי להבין) שביקורת מוזיקה צריכה להיות “ביקורת מוסיקולוגית” - ממש לא. מספיק שתקראו או תדמיינו את מה עלול לקרות כאשר מבקר מוזיקה קלאסית כמו נועם בן זאב ב”הארץ” ייכתוב חלילה על רוק. הוא עשה את זה פעם אחת, והתוצאה הייתה מזעזעת במובן הרע של המילה. אני בטוח שזה לא מה שמציע נמרוד. גם הצד השני גרוע לא פחות - אדון אוחובסקי למשל טען לא פעם שהאלבום (מושא ה’ביקורת̵
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 7:49
אני עם ג’ק. ביקורת מוזיקולוגית לחלוטין תאבד אותי, וסביר להניח שכנ”ל חלק ניכר מהקוראים. ביקורת כזו תתאים יותר לקהל ממוקד, אולי אקדמאי בתחום, ולא ממש לאמצעי התקשורת המרכזיים. אולם הכל תלוי במידה - למשל, ההערה של נדב על “פרנויד אנדרואיד” היתה מאוד מעניינת, או דויד פרץ, שמצליח להסביר תהליכים מוזיקלים במילים פשוטות ומרתקות מספיק גם עבור מי שחושב שאקורדים הם קבוצה אתנית נודדת באזור תורכיה. נקודת המוצא נכונה: יש לא מעט ביקורות מוזיקה בתקשורת שמתעסקות בכל ה”מסביב” וכמעט לא נוגעות בדבר עצמו, או כאלו שמונעות על ידי אופנה/רצון להיות נגד הזרם הכללי וכו’. אך לא בטוח שהתשובה טמונה בניתוח המודוסים פריגים (מה שזה לא יהיה, נשמע כמו סוג של בקטריות בכתבת חומוס בכלבוטק).
ובסופו של דבר, מוזיקה היא הרבה יותר ממדע מדויק של “איך זה עובד”. גם אם אתה יודע את כל הפרקטיקה והמונחים, זה לא אומר שתצליח בעזרתם לכתוב להיט מצליח, או שיר מרגש, או יצירה חשובה. מוזיקה מורכבת מהרבה יותר מאבני בניין המונחות בסדר הנכון.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 8:01
פעם אחרונה ודי: אני לא שואל אותך מי יקרא ביקורות מוזיקה מלאות מושגים טכניים; אני שואל אותך למה ראוי שהן יכתבו: מי צריך להיות קהל היעד שלהם, ומה צריך להיות תפקידו של המבקר.
הסיבה שאני שואל את זה בפעם הרביעית היא שאתה נותן לי תשובות סותרות, עד כה: אמרתי מחנך, אמרת לא מחנך, אלא מנתח; אמרתי אקדמאי (מנתח), אמרת לא, מחנך. אולי כוונתך למתרגם, מישהו שמנהיר מושגים אקדמיים (למה טרצה כזו עושה אפקט כזה) למי שאינו בקי בשיח האקדמי?
אני חוזר ואומר - השאלה הזו לא מבעיתה התנגדות למה שאתה כותב. אני רק רוצה חידוד, ואתה מסתובב לי במעגלים במקום.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 8:55
בגלל שם הבלוג, אני ארשה לעצמי להתבטא, ולומר: שזה ממש מעניין את התחת שלי ביקורת מוזיקה שמנתחת אקורדים. זה יכול לעניין מוזיקאים, ויאללה.. קדימה.. יש לך בלוג, תעשה עם ההצהרה הזאת משהו. אם נשאיל מעולם הבניה למשל: אני לא חושב שמישהו מתעניין ממה ואיך בנוי בנין בשביל להנות מהחלל שבו הוא נמצא. בבניה יש גם הפרדה בין תפקידים של מהנדס, ואדריכל ואפילו מעצב פנים שבסופו של דבר כל העניין הטכני הרבה פחות חשוב לו, והרבה יותר קובע הוא החוויה שהוא מעניק למשתמש. אני לא מסכים שתפקידו של המבקר המוזיקלי תם. הוא עדין לכל הפחות מכוון אותך למקום הנכון, ויש לא מעט אלבומים שאני חווה אותם בזכות האוזן הרגישה של המבקר, שמצליח להעשיר את חווית האזנה. ולגבי בלוגרים, לפחות אני מגדיר את עצמי כחובב מוזיקה, וזו המסיבה שלי ואני אעשה בה מה שאני רוצה ומי שנהנה - מוזמן להישאר.
שבת, 12 בדצמבר 2009 בשעה 11:01
as layman of music i would like to say
that i would be more than very happy to see something of what you speak about joining writing style as let’s say Boaz Cohen.
the way he writes - sell, it sells me the music with the feeling. i have a friend that sells me music every time i sit with him. and it is music i don’t like. i go home and listen and i do not like it. but he sells it, with the background details and with the music detailed. and i learn (something which have been said here about the ‘lirkod im kochavim̵
i will not run a way if the hard intellectual, academic part will not be too big but will be dripped slowly into the writing. and if done by some one who can write and sell his love and passion; who also knows what he is writing about will do it - wow. i think that will be great.
any way, thank you for the post and thank you everyone who shared their views here. interesting subject.
Chag Sameach
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 1:26
אדם,
למבקר אין תפקיד אחד אלא תפקידים רבים. הוא גם מחנך וגם מתרגם וגם מעריך, הכל לפי הצורך והיכולת. אי אפשר לקבוע מראש מה מבקר צריך לעשות בביקורת. זה משתנה מאמן לאמן ומיצירה ליצירה. זה גם משתנה בהתאם לאובייקט המחקר - האם אנחנו מדברים על שיר, אלבום או תנועה מוזיקלית וכיוצא בזה.
מי קהל היעד? כל מי שיודע קרוא ושמע פעם מוזיקה. אין שום אינדיקציה שאנשים לא אוהבים מונחים “טכניים” או מוזיקליים. זאת רק שאלה של הצגה. גם ביקורת על יופיו הנשגב של הקול של זמרת X יכול להיות משעמם, אפילו אם אין בה מונח טכני אחד.
ואגב, טרצה ומודוס הם לא מונחים אקדמאיים. הם המקבילה המוזיקלית של פטיש ואיזמל. זה שהמוזיקאי לא יודע לפעמים שהכלי שהוא משתמש בו נקרא פטיש זה עניין אחד; אבל מעט מאד מוזיקאים לא משתמשים בכלים הללו. ובכל מקרה, מבקר חייב לדעת איך קוראים לכלים המדוברים, אם הוא רוצה לתאר איך עושים מוזיקה (בניגוד לאיך מוזיקה נשמעת).
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 2:03
לזרבוי,
ביקורת ז’אנריסטית היא בדיחה. בהתחלה יהיו מבקרים רק לקומדיות, ואז רק לקומדיות אמריקאיות, ואז רק לקומדיות עם אדם סנדלר, ואז מבקר שמבקר רק את “נער המים” (בטח לבורחס יש סיפור כזה. על אדם סנדלר.) מבקר מוזיקה הוא מבקר *מוזיקה*, משום שלכל יצירה מוזיקלית יש תכונות משותפות עם כל יצירה מוזיקלית אחרת, בדיוק כפי שלכל יצירה קולנועית יש תכונות משותפות עם כל יצירה קולנועית אחרת. זהו בדיוק הסיבה שלמבקר צריך להיות חינוך מוזיקלי - כדי שהוא יוכל לזהות את הפנים האוניברסליות בכל יצירה.
שנית, קובץ המידי טוב לניתוח הלחן, אבל הוא מפספס את העיבוד וההפקה שהם פנים חשובים של כל ביקורת מוזיקה. מעבר לכך, ישנו מרכיב אנושי, והוא אולי המרכיב המרכזי ביותר ב”טיב” של היצירה - אלא שהיכולת לומר עליו משהו אינטיליגנטי עומדת ביחס הפוך לחשיבות שלו. למה הקול של תום יורק עוכר שלווה? האם זו בכלל קביעה בעלת תוקף אוניברסלי? אלוהים יודע. קשה לכתוב על הדברים הללו משהו שלא יישמע כמו דעה פרטית, והדיעה הפרטית שלך טובה בדיוק כמו שלי. אם אני לא אוהב את הקול של תום יורק, הביקורת שלך איבדה הרבה מתוקפה.
לגבי תמלילים, נראה לי מובן מאליו שמילים אינן חיוניות למוזיקה. הם כמו וידיאו-קליפ: נחמד אם יש לך אחד, אבל אפשר להסתדר בלי. זה מאד מעניין לבדוק את האינטראקציה בין הלחן והמילים, אבל מעט מאד ליריקס בפופ שווים ניתוח בפני עצמם. אם כבר, צריך לבדוק אינטונציה, מקצב והגייה ולא משמעות. כמו שאמרה הרבנית:
ma-ma-ma-poker face
ma-ma- poker face
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 3:28
טוב, בהודעה האחרונה שלך הפערים ביננו הפכו לתהום. פרשתי.
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 8:29
לא קראתי כלום, הייתי חייב להגיב לפני שאני קורא, מפני שזו פעם ראשונה שלי בבלוג שלך.
אם אתה פלצן מתנשא, לכל הפחות תעשה יישור של הטקסט הפלצני והמתנשא שלך לשני הצדדים. מצחיק שהתגובות מיושרות אבל הטסקט המקורי לא.
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 9:15
אז הנה מה שאני מבין ממה שאתה כותב: תפקידו של מבקר מוזיקה הוא להשכיל את הקהל, ועל מנת לבצע אותו, הוא צריך להיות משכיל בעצמו ולהשתמש במונחים מושכלים.
הרשה לי לפרק את הטיעון לשני חלקים: ראשית, שישנה מידה של השכלה הנדרשת לשם האזנה קשובה-באמת למוזיקה; שנית, שההשכלה הזו מאפשרת הבנה טובה יותר של האפקט האינהרנטי (או לפחות המובנה-חברתית) של המוזיקה.
את הטיעון הראשון אני מוכן לקבל. הוא הגיוני - קל יותר לפרק חוויה, או את התוצר המייצר את החוויה, כאשר אתה יודע מאילו יחידות היא בנויה. כמובן שכך קל יותר גם לנתח מוזיקה חדשה בעזרת מושגים ישנים, אבל נדמה לי שזו הסתייגות לא מאוד רלוונטית כרגע.
הטיעון השני, לעומת זאת, נראה לי לא מדויק. אם אתה יכול להגיד שת’ום יורק מהפך את קרביך בגלל שהוא מגיע לטריטון (הנה, למדתי מונח חדש) ברגע מסוים זה לא אומר שאתה יכול להגיד מדוע טריטון מהפך את קרבייך. המקסימום שאתה יכול להגיד הוא שבמערב, כך מקובל. גם זה משהו, כן, אבל זה נובע מהטיעון הראשון, לא מהשני.
במלים אחרות, מבקר יכול להיות מחנך או מתרגם, אבל מה לו ולמחקר?
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 10:19
טוב , אני חייב להגיד כמה דברים. ראשון אני עם בועז, לזרבוי ועוד , המסבירים שאין ממש טעם בביקורת שאתה ממליץ עליה. קשה לי להאמין שבאתר גדול, ואפילו בבלוג שמנסה לפנות למה שיותר אנשים, יש טעם בהסבר על מינוריים\מאז’וריים, מהלכים וכדומה אני מסכים דרך אגב, שיש יותר אנשים שמודעים לדברים האלה ממה שכנראה אנחנו חושבים, אבל גם הם לא ממש היו רוצים לקרוא על עניינים כגון אלו בביקורת מוזיקה קטנה ושולית. לביקורות כאלה יש מקום בבלוג קטן ולא מוכר, לדוגמא הבלוג שלך, כך אנשים שאוהבים כתיבה כזו יוכלו להכנס לקרוא ולהביע דיעה מנומקת, ועמוסה כמושגים שאני כקורא לא הייתי מתעכב עליהן ולא הייתי חושב לכתוב או לקרוא עליהן. אותי , גם כקורא וגם ככותב מעניינת יותר החוויה, כפי שציין זאת לפני בועז כהן, חוויה טובה , של אדם שאני מעריך תוביל אותי לשמיעה של אלבום מסויים. אל תשכח , אנשים קוראים את מדורי המוזיקה מסיבות מסויימות. המדורים האלה עושים עבודה חשובה וטובה בנסיון להעביר תרבות קצת שונה מהתרבות שנצרכת כאן בכל יום בערוצי הטלויזיה , והרדיו המשמימים. כל הכבוד על הביקורת , אבל אני לא מסכים איתה
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 3:59
אתה לא באמת רציני.
באמצעות לא יותר משורה וחצי פסלתבערך 50% מערכה של המוסיקה (הטקסט).
לא ייתכן שכמבקר מוסיקה או מה שלא תהיה היחס שלך לערכו הטקסטואלי של שיר יהיה כה מינורי.
לפי הגישה שלך, שיר של אייל גולן בו סינגולדה מנגן סולמות מורכבים, עולה על שיר פשוט מבחינה אינסטרומנטלית של לאונרד כהן.
בסופו של דבר אנו המאזינים לא תמיד מחפשים את המורכבות, אלא אחר הזדהות, ואני לא מזדהה עם שיר שבו המילים לא מדברות אליי, מורכב ככל שיהיה.
ראשון, 13 בדצמבר 2009 בשעה 8:12
אם כך השאלות שנותרות פתוחות בדיון הן עניין הטקסט כגורם משני במוזיקה, ושאלת תפקידיו השונים של מבקר המוזיקה.
בעניין הטקסט כעיטור ותו לא, אומר רק בקצרה שזו היתממות שלא לומר היטפשות של הכותב (אני מקווה שהוא אינו באמת כל כך טיפש כדי להמעיט בחשיבותו של גורם אינהרנטי ומכריע כ”כ כטקסט במוזיקה הפופולרית.)
הפואנטה הכתובה היטב שציטטת נכתבה ביחס למילים. פראזות מינוריות ומאז’וריות, קווי בס וכל השאר משרתים את המסר של השיר. בלי מילים הרעיון כולו היה מאבד מהאירוניה שלו והופך חסר משמעות. *מסר* הוא חלק אינטגרלי מכל שיר, בין אם הטקסט שלו רדוד, עמוק, חלקי או לא קיים. וברור שלרוב בני האדם קל יותר להבין מסר בעזרת מילים (מסר גם יכול להיות – “בוא’נה הריף הזה נשמע מעולה – קלטו”… או “בא לי לרקוד, בואו ננענע את הישבנים שלנו” ואז הגיוני יותר לבטא אותו בעיקר בעזרת הלחן..)
שירים –מעצם היותם *שירים* ולא *קטעים* או *יצירות אינסטרומנטליות* מנציחים את חשיבותן של מילים בתרבות האנושית. ו*שירים* הם מצב הצבירה הנצרך ביותר של מוזיקה בימינו כנראה, גם אם הם בני 7 דקות ומכילים כמות לא זניחה של סולו-גיטרה (מתה על לד זפלין).
חלק חשוב בהיסטוריה של המוזיקה הוא שירים ליטורגיים (ביהדות - פיוטים) ותמיד הייתה גם מוזיקה שכל תכליתה זכירת הטקסט. (כמו טעמי המקרא בקריאת התורה למשל). אי אפשר להתעלם מהחשיבות של שני הגורמים יחד - לחן וטקסט, והשְלוּביות (אינטרקונקטדנס) הברורה של השניים זה בזה. מאז שחר ההיסטוריה האנושית ועד היום המילים קשורות קשר הדוק ולעיתים בלתי נפרד מהלחן, אם בטקסים, בפולחן או בהפגנת זהות (המנונים לאומיים, המנוני קבוצות כדורגל ולצערי בימינו בפרסומות הארורות שהפכו את המותג לזהותו של הצרכן).
בתוך סקאלת חשיבות המילים לעומת הלחן בשירי פופ יש גוונים רבים - משירים בעלי טקסטים מטופשים להחריד או אפילו ג’יבריש (ראה ערך פוקר-פייס), ועד המנונים (אני מתכוונת לנכסי צאן ברזל תרבותיים) המבוססים על טקסט, והלחן הוא משני בהם (ראה ערך בוב דילן ומאיר אריאל).
אני רוצה להאמין שהשירים בעלי הטקסטים הלא נהירים נכתבו במודע, ושאלו בעלי הטקסטים הגרועים משקפים צורך אנושי בקלישאות (בעיניי שירים הם אגדות הילדים {למבוגרים} של ימינו). אבל בין אם זה נכון ובין אם לא, מכאן ועד להיעזר בדוגמאות כאלה על מנת להכריז שאין חשיבות לטקסטים?! האם היינו מקשיבים למוזיקאים שהיו מזמזמים מלודיות נטולות מילים שיר אחר שיר?! האם היינו יכולים לזמזם את זה בעצמנו אחר כך, בהתלהבות כזו בה אנשים שרים לעצמם שירים אהובים? הרי רוב השירים היו נשמעים אותו דבר (הם גם ככה נשמעים כמעט אותו דבר). אפילו בדוגמה שהבאת - הביקורת על שירה של ביונסה (שאגב לא קוראת לעצמה “ביקורת” אלא “ניתוח̶
אי אפשר להעלות על הדעת מוזיקה פופולרית ללא מילים ומיותר להמשיך לעשות כן, לכן אמשיך הלאה.
בשאלת תפקידיו של המבקר עולים 3 תפקידים ואלו הם:
* מכוון תנועה/מתרגם, כלומר - ארכיונאי שיכול לעזור לאנשים ללא גישה למקורות מוזיקה להגיע לפנינים “נסתרות” או פנינים “עדיפות” על אחרות..
* מנתח, כלומר - אדם ה*מדבר-על* במונחים אקדמיים ו/או מקצועיים
* מורה, כלומר - אדם ה*מלמד-על* בעזרת מונחים מקצועיים ו/או אקדמיים
כאן כן כדאי להעלות את השאלה שאדם מנסה לשאול כבר שבוע - מיהו הקורא? ההתנערות של נמרוד מהקוראים בסגנון “ירצו- יאכלו, לא ירצו- שיחנקו” מזלזלת בעיניי בנדבך החשוב ביותר של ביקורת התרבות - הקהל. מבקרים לא יכולים לכתוב רק בשביל לבטא את עצמם, אם היו רוצים לעשות כן, היו צריכים להיהפך סופרים. משהו בתפקיד המבקר כמתווך חייב לבוא לידי ביטוי בטקסט הביקורתי. בין אם המתווך הופך למחנך או לסוכן מכירות - המבקר חייב להיות מודע לקהל שלו.
אני מניחה שמכיוון שרוב הטקסטים העיתונאים הקשורים בתרבות בימינו גולשים אל “תרבות הסלב” (ויפה עשית כשהצבעת על כך נמרוד), הקהל לומד לשפוט את התרבות שהוא צורך במונחים מתחום הידוענות כמו עלויות, קשרים, “סטייל”, “הפקה נוצצת” ודומיהם, ומכאן גם ההתעסקות המופרזת ב”רקע סוציאלי” שבדר”כ באה לידי ביטוי ברכילות ולא בניתוח חברתי על מקום האמן בחברה ודרכי הייצוג של המגזר שהוא משתייך אליו למשל.
כל אלה לא משנים את הרצון של נמרוד לביקורת “נעלה” יותר - מחנכת יותר. הבעיה העיקרית העולה מהרצון הזה, והיא כנראה זו שהעלתה את חמתם של המגיבים, היא הפרדתם של ‘רגשות’ מ’מחשבות’ - *ניתוח* מול *הנאה*. גם אני נזדקעתי בתחילה למקרא הדברים – היי, אל תיקח לי את הרגש מהמוזיקה!!
נמרוד – אתה טוען שהמבקרים מתייחסים בזלזול לקוראיהם, באומרם שאלה לא יבינו ניתוח אקדמי של שיר. לדעתי יש סיבה ברורה לאמירה הזו והיא שההתעסקות האקסטנסיבית שלנו במוזיקה, כיוצרים, כמאזינים וכמבקרים היא ההנאה העצומה שנגרמת לנו מהמוזיקה. ההנאה הזו פועלת בשילוב המישורים הרגשיים והשכליים (כמו גם הגופניים והרוחניים). ניתוק של יצירה מוזיקלית מכל אלה על ידי ניתוחה כתקבץ מתמטי של צלילים, פוגם בעיקרה של המוזיקה. זה מתאים אולי לצד המחקרי, אבל לא לביקורת שבאה כאמור לתווך בין יוצרים וקהלם. כמובן שישנם אנשים שונים בעולם, ולכל אחד טעם משלו. יש אנשים שמתרגשים מאד מקריאת ניתוח אקדמי מלא במילים לועזיות. ברגע שתמצא לך עוד חברים כאלה, תוכל להפנות אליהם ביקורת מושכלת שכזו ותוכלו לחכוך ידיכם יחד אל מול צירופי מילים שיתנו לכם את הגושפנקא המיוחלת ליהנות סופסוף מיצירה מוזיקלית.
בשביל רוב האנשים “פלוני מרגש אותי” זה מספיק.
(אני לא מתכוונת לסנוט בך, אני דווקא מעריכה את הצמא שלך לביקורת מושכלת והעלאת רף ביקורת התרבות. מצד שני, קשה לי מאד עם הזלזול שמשתמע מדבריך ברגשות ותחושות של אנשים בנוגע למוזיקה. אלה כמו גם אלה ראויים לדיון וביטוי, והעיקר שכולם יהנו וימשיכו ליצור ולהקשיב למוזיקה.)
שני, 14 בדצמבר 2009 בשעה 3:25
ביקורת מוזיקה היום נוגעת לא בפאן המקצועי של סולמות ואקורדים אלא באיפה המוזיקאי והמוזיקה שלו נכנסים לנו לחיים הפרטיים והציבוריים. זה ניתוח מוזיקלי-חברתי ולא מוזיקלי-מקצועי [מוזיקולוגי]. אין סתירה בין השניים. אכן, אולי המינונים צריכים להשתנות אבל אז צריך לעשות את השיקול - מי יוכל להבין ביקורת מוסיקולוגית?
“אתם רוצים להפוך את קןרט קוביין לאליל רוק? תסבירו מה כל-כך נשגב במוזיקה שלו” - מה רע בניתוח היסטורי, חברתי, כלכלי, אופנתי אפילו? יש כל כך הרבה זוויות ל-למה אנחנו אוהבים להקה, זמר או ז’אנר מסוים כך שזה מאוד מאוד מצומצם לעסוק רק במוסיקולוגיה. קורט קוביין הפך לאליל לא רק בגלל האקורדים שהשתמש בהם, ואם פיספסת את ההיבט החברתי בניתוח וביקורת של אלבום אז אתה מאבד את היכולת לזהות תופעות חברתיות וגם את היכולת להבין למה להקה מסוימת מצליחה ואחרת, דומה לא ואולי אף עולה עליה - לא.
נראה לך שבועז, נדב או גיא היו טורחים לשבת שעות, להקשיב למוסיקה, לסנן ולנסח - רק כי הם רוצים לכתוב למכנה הנמוך ביותר? זה נשמע לך הגיוני? אתה טוען סמייספייס מייתר את המבקר ואני אומרת לך, כצרכנית מוזיקה שחיה בשני העידנים - גם זה של דיסק בשמונים ₪ וגם זה של ראפידשר - אני צריכה מבקרי מוזיקה. אני טובעת בים והם זורקים לי גלגלי הצלה. יש יותר מידי מוזיקה היום והיא נגישה להחריד, דווקא עכשיו חשוב לי להקשיב למישהו שאני יכולה לסמוך על טעמו המוזיקלי.
“אני לא יודע למה אנשים קוראים ביקורות מוזיקה וזה גם לא מעניין אותי.”
- נדמה לי שעם גישה כזאת איבדת את כולנו ולזרבוי צודק - התהום גדולה מידי.
אה, ואני בטוחה שהחבר’ה שהולכים לראות את הפרצים בקיסריה ירוצו לקרוא ביקורת מוסיקולוגית של “פלצן מתנשא”. אם מעגלי הקוראים של לזרבוי וגיאחה קטנים מה יגידו אזובי הקיר בבלוג שלך..
יש לי עוד המון מה לומר אבל אני צריכה ללכת לעבודה. בכל מקרה - דיון מעניין.
ואגב, “פגשת פעם מישהו שאמר “אני מאד אוהב מוזיקה/מכוניות/מחשבים, אבל אני ממש לא רוצה להבין איך הם עובדים?”” - אני מבינה שאף פעם לא ישבת לדבר עם בחורות על המיני-קופר או פיאט 500 החדשה. לא, אין לי מושג איך הן, ספציפית, עובדות. אני עדיין נמסה כשאני רואה אותן על הכביש [ונשבר הלב כשמחלחלת ההכרה שהן לא יהיו שלי ..]
שני, 14 בדצמבר 2009 בשעה 6:59
אדם,
אני לא בטוח שיש מישהו שמבין למה טריטון צורם. אני מניח שיש מחקרים קוגניטיביים שמנסים לענות על השאלה הזו, אבל אני לא מכיר כאלה. השאלה היא לא למה טריטון עושה את מה שמקובל לחשוב שהוא עושה, אלא מה התפקיד שלו בתוך היצירה. על רגל אחת, מוזיקה בנויה על יצירה והתרה של מתח. כל מהלך מוזיקלי יכול להיות מנותח כתורם לאחד משתי התנועות הבסיסיות הללו. אני מאמין שעל בסיס ה”פיזיקה החלקיקית” הזו, אפשר להסביר איך מוזיקה עובדת, כולל האפקט הרגשי שלה, כולל טום יורק. למה היא עובדת? אלוהים יודע.
לא הבנתי את הרפרנס למחקר. אני, לפחות, חא הזכרתי מחקר.
שני, 14 בדצמבר 2009 בשעה 11:26
נמרוד - מה תאמר למי שיטען שביקורת מוזיקה ללא הניתוח של כיצד פועלים האקורדים על המוח שלנו ולמה טריטון (שאין לי מושג מה זה) צורם היא ביקורת שרלטנית, שנמנעת מלשאול “איך זה פועל”?
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 12:45
יובל,
האם ישנה תשובה דפיניטבית לאיך אקורדים פועלים על המוח ואיך המוח מתרגם שמע לרגש? אם כן, אז כולנו משחיתים מילים לריק. אני לא שמעתי על תשובה כזו, וקשה לי להאמין שתשובה כזו לא הייתה נקנית על ידי סוני ומשמשת להפקת שרשרת להיטים אינסופית.
בהעדר תשובה נוירו-פסיכולוגית, נצטרך להסתפק במוזיקולוגיה, שהיא מערכת של אקסיומות מובנות-חברתית הנשענת על קורולציה בין מרווחים מתמטיים (עוד מערכת אקסיומטית) ובין אפקטים רגשיים. זוהי אמנם רק קורולציה ולא קשר סיבתי, אבל היא מסוגלת לנבא תגובה רגשית/גופנית אצל מאזין אידיאלי ולכן היא מאפשרת לנו להבין איך מוזיקה עובדת. עד אשר יוכח שמוזיקה היא תכונה של הטבע ולא המצאה אנושית, נצטרך להסתפק באקסיומות ובניתוחים של האופן ולא של הסיבה
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 12:16
נמרוד - ברור שאין תשובה דפניטיבית לאיך אקורדים פועלים על המוח. אני מניח שיש כל מני מחקרים ויש כל מני קורלציות, בדיוק כמו שיש קורלציות בין אקורד מסוים לכך שמישהו אומר “האקורד הזה נשמע לי שמח”. השאלה היא למה אתה מחליט לעצור דווקא ברמה אחת של תיאורטיקה ולא להמשיך הלאה. הרי בכל מקרה אין תשובה מוחלטת.
אני אנסה להסביר - כרגע מצב הביקורת הוא “סולו הגיטרות הזה מרגש ומעציב והמעבר בינו לבין הקטע שאחריו הוא דיסוננס מרתק”. אתה רוצה שיהיה “סולו הגיטרות הזה מרגש ומעציב כי האמן השתמש באקורד א-ב-ג ואז עבר לסולם איקס, מה שיצר דיסוננס”. אבל למה לא “סולו הגיטרות הזה מרגש ומעציב כי האמן השתמש באקורד א-ב-ג שמפעיל במח שלנו את האמיגדלה, ואז עבר לסולם איקס שמפעיל את מרכז וורניקה”?
אני תוהה האם הסיבה לכך היא שאתה, אישית, פשוט מעוניין יותר ברמה המסוימת שמדברת על אקורדים, בין היתר כי זה מה שאתה מבין.
לכן אני חושב שהשאלות של אדם הן הראשונות שאנחנו צריכים לענות עליהן. מבקר אינו אקדמאי (או שכן - צריך להחליט). במסגרת מחקר אקדמאי יש מקום לכל האספקטים, וכל אחד מהם נלמד לעומק. אבל למבקר תפקיד אחר. בוא נחליט מהו ואז נוכל להבין איך הוא צריך לכתוב ביקורת מוזיקה. התשובה “אני לא יודע למה אנשים קוראים ביקורות מוזיקה וזה גם לא מעניין אותי” היא התשובה הגרועה ביותר לדיון הזה.
את הקטע עם סוני בכלל לא הבנתי - הם קנו פטנט על כל האקורדים השמחים או על כל המלודיות העצובות? אתה חושב שאם אני יודע איך פועל אקורד מסוים על המוח אני יכול לייצר להיט באופן אוטומטי? אתה לא מוצא מקום לאף מורכבות בעולם?
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 1:34
יובל,
תודה לך שאמרת מה שאני מנסה לרמוז אליו (או להבין אם נמרוד רומז אליו) כבר כמה וכמה תגובות.
נמרוד,
אני עדיין לא מבין מה אתה רוצה ומה אתה מצפה מהמבקר. למה לחנך את קהל מאזיני המוזיקה בתיאוריה מוזיקלית הוא עניין חשוב בעיניך? עזוב את זה שאם זה חשוב בעיני הקהל מעניין אותך, מסתבר, כקליפת השום דאשתקד; למה *אתה* חושב שזה תפקידו החברתי של המבקר?
אם לחזור לנקודה של יובל מזווית אחרת, פעם מבקר היה מי שאמר לנו מה נכון ולא נכון לאהוב. אבל הקרקע האידיאולוגית/פוליטית נשמטה מתחת לרגלי המבקרים: כיום, לפחות לכאורה, כבר אין טעם “נכון”. נדמה לי שאתה מנסה למצוא קרקע אחרת: אקדמית. המבקר יכול לקבוע לקהל מה נכון ומה לא נכון כי המבקר מבין בטכנולוגיה של מוזיקה יותר מהקהל, אחרת למה שנקשיב לו? התשובה הפוסט-מודרנית, אגב, היא למה לא? התשובה שלך הייתה, נדמה לי, “כי הוא אקדמאי” (במובן העמוק של המילה, בלי קשר לתקן שיש או אין לו באקדמיה). מכאן הרפרנס למחקר. אבל אתה חוזר ומזגזג בין אקדמאי למישהו שסתם-יודע-לדבר-אקדמית. לא זה ולא זה מקנים למבקר סמכות (או אפילו סתם עוצמה) על הקהל או על המוזיקאים.
תברר לעצמך, ולנו, למה המבקרים של ימינו כל-כך מעצבנים אותך, ואז תסביר לנו למה זה צריך גם לעצבן אותנו. אם הסיבה היא רק חוסר גיוון בסגנון הביקורות, נדמה לי שאיש כאן אינו חולק עליך - יופי, שיהיה יותר גיוון. אבל אתה קצת יותר מדי כועס וקצת יותר מדי דוגמטי בשביל שזו תהיה הסיבה היחידה - נדמה שביקורות אוחובסקיות היו מרגיזות אותך אינהרנטית. אז שוב: למה?
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 10:02
יובל,
הלוואי שמצב הביקורת היה כפי שאתה מתאר אותו. הוא גרוע בהרבה. אני מעוניין בהסברים, לא בהצהרות ריקות. פחות חשוב לי אם המנגנון ההסברי הוא מוזיקולוגי או נוירולוגי או אפילו מוזיקו-אתני, כול עוד הביקורת מתייחסת קודם כל למוזיקה עצמה ואחר כך למסביב. בהקשר הזה, היתרון העיקרי של המוזיקולוגיה הוא שהיא כבר מבוססת היטב בתור שפה שבה מדברים על מוזיקה.
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 10:47
אדם,
מדוע מבקרים מעצבנים אותי?
כי רובם עוסקים ביצירת הייפ ולא במוזיקה.
וכשהם כבר עוסקים במוזיקה עצמה הם אינם מסוגלים להסביר את דיעותיהם, ומסתפקים בתיאורים בנאליים, רשמים ריקים ועבודת אלילים.
משום שהניתוחים החברתיים שלהם מזכירים יחצנות זולה ולא ביקורת חברתית.
משום שהם מתיימרים לספק את צורכי הקהל הרחב, אבל מעדיפים לכתוב על להקה שרק הם ועוד שלושה אנשים שומעים, וכאשר מאלצים אותם לבקר מוזיקה פופולארית באמת הם נוטים להיות יהירים ומרושעים.
משום שלרובם אין את הכלים לבקר ז’אנרים מלבד הז’אנר שהם שומעים באותו רגע.
השפה המוזיקולוגית אמורה להציע מזור לכל הבעיות הללו משום ש:
(א) מעצם הגדרתה היא נוטה לעסוק במוזיקה ולא בחוץ-מוזיקלי.
(ב) היא מציעה מערכת הסברית לתופעות מוזיקליות ומאפשרת למי שמשתמש בה לנמק את קביעותיו.
(ג) היא ישימה גם למוזיקה של פראנק זאפה וגם לזו של תמיר גל.
(ד) היא קלה להבנה ואינה דורשת ידע מוקדם רחב מדי. היא יכולה לשמש כשפה משותפת וכמערך הסברי משותף לקוראים ולמבקרים. אין טעם להתווכח עם מבקר שטוען שאביתר בנאי
מרגש אותו, כי ריגוש הוא עניין פרטי. כן אפשר להתווכח עם מבקר שטוען שבנאי משתמש בטכניקות א-ב-ג על מנת ליצור רגש. במילים אחרות, מוזיקולוגיה, בניגוד למיתולוגיה, מאפשרת דיון רציונאלי, כזה שיש בו אקסיומות מקובלות וטענות ניתנות להפרכה.
מכיוון נובע שמבקר הוא מי שמצליח לבסס שפה שבה אנשים יכולים לטעון טענות ניתנות להפרכה על בסיס ידע משותף *הגדול מסך החוויות הפרטיות של כל משתתף בשיחה*. השפה הנוכחית בנויה על חוויות רגשיות פרטיות, ולכן לא קיים בה רב-שיח אמיתי, אלא הצטדדות המבוססת על קשרים חברתיים ומיתוג עצמי. או במילים אחרות, השיח הנוכחי הוא לא יותר ממשחק בפייסבוק.
שלישי, 15 בדצמבר 2009 בשעה 10:58
שירה,
כשמנסים להגדיר מבחינה פילוסופית מהי מוזיקה, טקסטים לא נכללים בהגדרה הזו. טקסטים יכוליים להיות קריטיים לז’אנרים מוזיקליים מסויימים (אם כי לא במוזיקה קלאסית, ג’אז ומוזיקה אלקטרונית) אבל הם אינם *מהותיים* למוזיקה, כלומר, לא קיימת יצירה מוזיקלית שאם תנקי אותה מיחידות סמנטיות (להבדיל מצלילים אנושיים) היא תפסיק להיות מוזיקה. מוזיקה, בבסיסה, היא pitch וקצב ותו לא.
לא שיש משהו רע בניתוח טקסטים, אלא שכאשר בביקורת מוזיקה יש *רק* ניתוח טקסטים, זה מגוחך ממש כאילו הלכת לתערוכה וביקרת רק את המסגרות של הציורים.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 3:04
מרוד, בהודעה האחרונה שלך בלבלת אותי לחלוטין.
אני כאחד שבאמת מתעסק ביחסי ציבור של מוזיקה, הייתי יותר משמח לגלות מי הם אותם כתבים שכותבים על להקות שרק הם עוד שלושה אנשים מכירים (ואנחנו מדברים פה על מדיה שהיא לא בלוגים).
השיקול העיקרי שם הוא רייטינג וכן, לרוב הכתבות שתמצא שם נשמעות חמישים אחוז יחצ”ניות והמון פעמים המבקר נשמע כמו בחורה מתלהבת במסיבת סלבס מאשר מבקר מוזיקה. תלוי כמובן איזה מבקר, איפה ומה הוא מרגיש כלפי הדיסק.
המציאות היא שהקהל הרחב לא קורה ביקורות בכלל (לא משנה כמה ביקורות יהיו על אמן מסויים יש קהל מאוד מאוד מצומצם שקורא את זה באמת) לרוב כשקוראים זה בגלל שכבר שמעו על אותו אמן איפשהו (סלב/רדיו) אז זה כמו מדור רכילות בשבילם על המוזיקה שלו.
בעיניי הדיון היותר מרתק פה הוא לא איך מבקר צריך לכתוב. אלא מה מעמד מבקר המוזיקה בימינו. המציאות היא שלכל חובבי הפרצים למיניהם, ממש לא אכפת מה יש לחרסונסקי, אוחובסקי או גיאחה לכתוב. זה לא משנה להם, הם נהנים, שמח להם? נגמר.
הקהל היותר מצומצם לרוב קורא ביקורות כדי לקבל תחושה כללית “זה יכול לעניין אותי? זה לא יכול לעניין אותי”.הניתוח שאתה מציע פה הוא למבקרי מוזיקה שמכירים לך מוזיקה חדשה, אלא קבוצת דיון על מוזיקה שאתה מכיר. אם עכשיו אני אתאר לך את המודולציות השונות, או מעברי המקצבים בין שיר זה או אחר אתה תבין מה זה השיר הזה? לא. אתה תצטרך לשמוע אותו כדי להבדיל בינו לבין מיליון שירים אחרים שמשתמשים באותו הטריק בדיוק. בסופו של דבר כשמדובר על שיר שאתה עוד לא מכיר, הניתוח הזה לא יעשה לך כלום. במיוחד כשבעצם אתה שולל מהמוזיקה את ה”זהות” שלה. זה כמו לתאר בחורה דרך צ’אט באינטרנט. בלונדינית, עיניים כחולות, חזה גדול זה נחמד. אף אחד לא מתחיל לתאר את השיניים העקומות ונקודת החן במקום אסטרטגי בפנים.
על העובדה שחלק גדול מהביקורות מתדרדרות מתיאור קונטקסט חברתי של אלבום למדור רכילות מוזיקלי זה בעיה אחרת.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 8:49
אז מבקרים מעצבנים אותך כי הם לא מקצועיים, וכי הם מסרבים (או לא מסוגלים) לדבר בשפה שבה יש טענה לאובייקטיביות. כי הם לא אקדמאים.
מה אני אגיד לך? צודק. מבקרים הם לא אקדמאים.
אנחנו חיים בחברה שבה, לטוב ולרע, חוויות פרטיות הן *בדיוק* הבסיס לסמכות. דיון רציונלי אינו הכלי המרכזי לקבלת החלטות באף תחום, ואם אפשר להתווכח אם זה טוב או רע בפוליטיקה, בכלכלה, בחינוך, בצבא - הרי שקשה הרבה יותר לבסס את הטענה שזה רע במוזיקה. הרי המוזיקה, כבר שנים, איננה מתיימרת להיות תחום רציונלי, אלא תחום אמוציונלי - ולכן דיון עליה בכלים אמוציונליים נשמע לי עסק די, איך נגיד, רציונלי.
בקיצור, יקירי, ברוך הבא למדבר של הפוסט-מודרני - ידע, כמו סמכות, הפך לעניין שטוח, לא היררכי. סמכותו של המבקר באה לו ממקור אחד בלבד: הסמכות שמקנים לו הקוראים אותו. הוא יכול להיות האקדמאי המלומד ביותר, המוזיקאי המבריק ביותר, הסופר המחונן ביותר, וזה לא יקנה לו אפילו גרם אחד של סמכות יותר או פחות מהבור המגושם והעילג ביותר. אתה מוזמן להמשיך ולחפש את הרצפה המודרנית שנשמטה לך מתחת לרגליים, אבל כמו שהדיון כאן מוכיח כאלף עדים, אף אחד לא הולך לקבל את החיפוש שלך כלגיטימי יותר או פחות מ”מה מורכב. זה משעמם”. אין לך שום סמכות עלינו, ולא משנה כמה דלז או טרצות יופיעו במשפטים שלך - כי אנחנו כבר לא מסכימים שידע הוא בסיס ללגיטימציה (לא בדיון על מבקרי מוזיקה, ובוודאי לא בביקורות מוזיקה).
אתה מחפש לקבוע איזה מבקר צודק יותר. התשובה: אף אחד מהם. השאלה היא רק מי יותר משפיע.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 10:13
נמרוד,
“מבקר הוא מי שמצליח לבסס שפה שבה אנשים יכולים לטעון טענות ניתנות להפרכה על בסיס ידע משותף”. מי היה מאמין שדווקא אתה תכתוב משפט כזה. הייתי בטוח שהרעיון לקחת את מדעי החברה והרוח ולחקור אותם באותם כלים בהם משתמשים במדעי הטבע ולבחון אותם באמצעות אותם קריטריונים מת אי אז לפני כמאה שנים, וכיום מחזיקים בו רק ריאקציונרים שמנסים להסביר למה צריך לסגור את המחלקות למדעי הרוח. לא ידעתי שאתה במידה כזאת.
אדם - אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה הכל-כך גורפת שלך. עד שאני אנסח מחשבה מסודרת לגבי זה, אני רק אשאל אם אתה באמת חושב שהכל הפך להיות מוחלט. האם *אתה* באמת לא מעדיף מבקר בעל ידע על מבקר שאינו בעל ידע (בלי להתייחס כרגע לשאלת הדרך בה הידע הזה צריך לבוא לידי ביטוי בביקורת)? האם *אתה* לא מעדיף מבקר רהוט על פני עילג? מכיוון שאני חושב שאני יכול לנחש את התשובות, אני אעיר מראש שהן לא חסרות משמעות גם מבחינת ההסקה אל הכלל.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 10:27
יובל,
מה שאני מעדיף לא רלוונטי יותר או פחות ממה שאתה מעדיף, מה שנמרוד מעדיף, מה שאוחובסקי מעדיף או מה שמסעודה בוזגלו (תמהיל חסכוני של מבחן בוזגלו ומסעודה משדרות) מעדיפה. לא בתחום של ביקורות מוזיקה, בכל מקרה (באקדמיה המצב עדיין שונה). כן, הייתי שמח לקרוא ביקורות מוזיקה מלומדות, כי אני אוהב ללמוד. אבל אני גם אוהב את המתכונים שלי עם התייחסות לתכונות כימיות של מזון.
אם ההעדפות שלי היו אינדקציה כלשהי לגבי הכלל, היה צריך להקשיב להן רוב קשב - לא בגלל שהן טובות יותר, אלא בגלל שזה חסכוני יותר מבחינת הבנת העולם (זו, אגב, הסיבה שאני מקפיד לקרוא את יאיר לפיד). אבל הן לא.
נ.ב. - התכוונת שהכל הפך להיות יחסי, לא?
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 12:52
רועי,
תפקיד המבקר לא יכול להצטמצם בשום פנים ואופן להמלצה על מוזיקה. יש אנשים שזה מה הם עושים וזה בסדר, אבל זו לא ביקורת מוזיקה. פשוט יחסית לכתוב ביקורת חיובית, אבל מבקר נבחן ביכולת שלו לכתוב ביקורת שלילית שתהיה הוגנת ועניינית ושתעסוק יותר במוזיקה ופחות במאבקי כוח תרבותיים.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 1:45
יובל,
המילה “הפרכה” אולי חזקה מדי לשיח ההומניסטי, אבל כל שדה-ידע מכיל ידע משותף ומנגנון שאמור לאפשר טעינת טענות ברות-וויכוח. אני לא יכול להתווכח עם “שיר X מרגש אותי”. אני כן יכול להתווכח עם “הפזמון של שיר X בנוי על מודוס לוקרי” או “השימוש של המודוס הלוקרי בשיר X הוא חסר תקדים במוזיקה האלבנית” או אפילו “שיר X מרגש בגלל השימוש חסר התקדים שלו במודוס לוקרי במקום במודוס איוני”.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 1:49
אדם,
בוודאי שזה משנה מה אתה מעדיף, משום שאתה חלק מאותו קהל שטענת שיש לו כזה כוח ציבורי. אם תזעק שאתה רוצה ביקורות מלומדות ותקדם מבקרים מלומדים, אז תיצור שינוי תרבותי (כלשהו). אם המצב הפוסט מודרני אינו מעדיףבאופן אינהרנטי ביקורת מלומדת על פני ביקורת בורה והוא תלוי רק בגחמות הקהל, אזי אין סיבה שביקורות מלומדות לא יהפכו לטרנד החדש.
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 2:01
נמרוד,
אבל אתה לא אומר שמה שאתה עושה הוא לזועק את זעקת המקופחים - אלו הרוצים ביקורות מלומדות - אלא שאינהרנטית, רק ביקורות כאלו ראויות בכלל להתקרא “ביקורת”. כפי שכבר כתבתי, אם היית אומר שאתה רוצה יותר גיוון, אנשים לא היו מזדעקים כאן.
תיאורטית, אתה צודק - אין סיבה שביקורות מלומדות לא יהפכו לטרנד החדש. מעשית, אתה טועה - השדה המוזיקלי הפופולרי נשלט ע”י רגש, ולא ידע, כבר הרבה, הרבה זמן, ואין סיבה ממשית לחשוב שזה ישתנה. אנשים לא צורכים מוזיקה בצורה כזו, אז אין סיבה שהם יקראו כך ביקורות.
נ.ב. - לא אמרתי שלא משנה מה אני מעדיף, אלא שמה שאני מעדיף לא משנה *יותר* מהעדפותיו של כל אחד אחר. אתה הרי לא מקבל את הטיעון הזה, אז אל תשתמש בו נגדי (אבל אם אתה חייב, לפחות תדייק).
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 2:58
אדם,
זה שצמצמתי את מושג הביקורת לא אומרת שצמצמתי את השיח המוזיקלי לביקורות בלבד. אני לא מצפה מעיתונאים שמדווחים על חדשות בידור ומבלוגרים שרוצים לכתוב רק על הלהקות האהובות עליהם לעמוד באותם סטנדרטים שמבקרים אמורים לעמוד בהם.
שנית, התרבות האנושית נשלטת המון שנים על ידי גברים וסטרייטים. תאר לך שפמיניסטיות ולהט”בים היו מתייאשים מראש?
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 8:38
אדם -
לא. התכוונתי למוחלט. אבל הכוונה היא למוחלט לכיוון השני - שהפוסט מודרניזם כל כך מוחלט שהוא הפך למקדש המצב הקיים. אם כרגע מצב הביקורות הוא כלשהו, אז בברור הציבור רוצה את זה ככה ולכן זה המצב הלגיטימי. מעין אידיאולוגיה של שוק חופשי (”השוק החופשי ממקסם את התועלת כי התועלת היא מה שבא לידי מקסימום בשוק החופשי”).
מה שניסיתי להגיד הוא שאני חושב שאתה לא כל כך יוצא דופן (ואני), ושאני מאמין שאנחנו לא בודדים ברצון שלנו לקרוא, מדי פעם, ביקורות יותר מלומדות. אני רחוק מלהיות שותף לתפיסה האפוקליפטית של נמרוד, אבל אני מסכים עם כמה מהנקודות שהוא מעלה (למרות שלא תמיד עם הטמפרמנט בו הן מועלות).
בקיצור - אני לא חושב שהרצונות שלך חשובים יותר או טובים יותר מהרצונות של אחרים (למרות שמההערכה שלי אליך אני מעריך גם את הרצונות שלך, אבל זהו אספקט אישי, לא ציבורי). אני כן חושב שהרצונות שלך מעידים על כלל יותר רחב ממך, ושאם המצב הנוכחי לא תואם לרצונות שלך הסיבה היא לאו דווקא שאין לך מספיק שותפים לרצונות, אלא עשויה להיות סיבה לא לגיטימית כלשהי.
ואתה באמת קורא את יאיר לפיד?! מסתבר שסוציולוגים מוכנים להקריב הרבה בשביל המקצוע, אה?
רביעי, 16 בדצמבר 2009 בשעה 9:00
יובל ונמרוד,
זו לא אידיאולוגיה של שוק חופשי, זו אידיאולוגיה של סמכות הניתנת בצורה חופשית בסביבה שמכירה בכך שערכים (וטעם) הם יחסיים. אני מקבל את האידיאולוגיה הזו, אבל בוודאי שלא מכפיף את עצמי לטעם של אנשים אחרים - זו תהיה, כמובן, סתירה. אני אשמח לקרוא ביקורות מסוג אחר, אבל דוחה לחלוטין את הטענה שהן טובות יותר. אולי לא בכל תחום, אבל בוודאי בתחום המוזיקלי, מסיבות שכבר כתבתי עליהן. מבקרים, במלים אחרות, לא צריכים לעמוד בשום סטנדרט מראש, אלא רק בסטנדרטים שקהל הקוראים שלהם דורש מהם.
אז כן, אולי קהלי קוראים מסוימים צריכים לדרוש קצת יותר, אבל בין זה לבין הטיעון המקורי של נמרוד אין הרבה מן המשותף.
(ותודה, יובל)
שישי, 18 בדצמבר 2009 בשעה 2:01
פשששש
שישי, 18 בדצמבר 2009 בשעה 2:51
אני חייב להסכים עם נמרוד. זה דומה, בצורה הפוכה לכך שהרמב”ם בזמנו התנגד לשירה שנשמעת טוב מבחינת משקל, והנגינה שמלווה אותה, כאשר המילים חסרות משמעות.
רק דבר אחד כדאי לומר, ואני חושב שנמרוד יסכים איתי.
הטענה ש הביקורת על המילים לא יכולה להוות מרכיב משמעותי בביקורת על מוזיקה בכלל לא בהכרח אומרת שראוי שיוצרים ישתמשו במילים ריקות בלבד ביצירות שלהם. כשאני שומע שיר שיש למילותיו משמעות, זה הרבה יותר מרגש מ”פה פה פוקר פייס”. לצערי, בימינו למצוא שיר המשלב בין מוסיקה טובה, למילים טובות, זה נדיר.
שישי, 18 בדצמבר 2009 בשעה 8:49
אני אגדיר מחדש, זה לא להמליץ על מוזיקה זה לתת חוות דעת עליה. על החוויה שהיא מעבירה אותו.
לבחור מבקר מוזיקה שאתה “מאמין” לו זה כמו דייטים. אתה צריך לקרוא את הדברים שלו לאורך זמן ולבדוק אם יש לכם טעם משותף. לכל אחד יש מבקר שהוא מתחבר אליו יותר ומתחבר אליו פחות. עם הזמן אתה לומד להכיר את המבקר ולפי זה אתה מכליל את חשיבות הביקורת בעיניך. המושג “המלצה” הוא בגדר “הבלטה”. גם אם הוא אומר שהדיסק לא טוב. זאת הכוונה שלי.
שבת, 19 בדצמבר 2009 בשעה 7:40
קודם כל אני ממש מאוכזב שלא התייחסת בכלל למה שכתבתי לך על קוביין, על רוק ופופ ועל המבנה הקוגנטיבי של המוסיקה. אבל באמת הגזמת עם הטריטון. הוא צורם כי התדרים שלו מתנגשים בהדהוד אסימטרי. זה אקוסטיקה בסיסית. עלק אף אחד לא יודע למה הוא צורם…
קרא את מוזיקופיליה של אוליבר סאקס.
הדעה הרווחת שפאוור קורדס הם אנדרוגניים היא מוטעית. גם במוסיקה הקלאסית אתה תמצא קווינטות בתור בסים. פאוור קורדס אמנם אינם אקורדים במובן הטכני, אלא מרווחים, אבל הם עדיין מתפקדים בתור חלק מהסולם ויש להם מאפיין מינורי או מז’ורי גם אם אין להם את הדרגה השלישית. הגאונות של קורט קוביין נעוצה בכך שבחלק גדול משיריו היו שינויי סולם פנימיים, קח לדוגמא את ליתיום (שעובר ממז’ור למינור וחוזר חלילה) ואת סמלס לייק טין ספיריט, ולא בכך שהוא כתב שירים עצובים על אקורדים מאז’וריים. זו שטות שאין כדוגמתה. יש מיליוני שירים עצובים על אקורדים מאז’וריים, והמון שירים שמחים על אקורדים מינוריים, ואין שום קשר למודוסים. למוסיקה אין מאפיין אחד ספציפי. מוסיקה יכולה להיות כל דבר בכל זמן ובכל מקום. ואגב, לנירוונה יש לא מעט שירים בסולמות מינוריים (רייפ מי, פולי ועוד).
אין שום דבר רע במוסיקה הפופולרית. קשה מאוד ליצור מוסיקה פופולרית. קשה מאוד להפיק מוסיקה פופולרית. זה רק נראה קל. אני בעצמי אינני צורך של מוסיקת המיינסטרים כלל וכלל, אני מעדיף את בוב דילן, פרנק זאפה וקית’ ג’ארט על כל דבר שמתנגן או נוצר בימים אלו, אבל אני מעריך את המוסיקה הפופולרית, כי אני יודע כמה קשה לכתוב שיר שתופס, וכמה קשה לגרום לזה להיראות כל כך קל. ובאשר ל”הוק” - צריך להיות גאון כדי להצליח ביצירת “הוק” בכל פעם מחדש, כמו השוודי ההוא שכותב את כל שירי הפופ הקיימים בערך מאז 1995. גם ראפ, אגב, עד כמה שנוטים לזלזל בו, כשעושים אותו נכון - ניתן לנתח אותו ברמה מוסיקלית מאוד גבוהה. אמינם, למשל, בעצם עושה מקצבי ג’אז כשהוא שר. וכל ההפקות של ד”ר דרה, למשל, ממציאות בכל פעם מחדש את הז’אנר. ניתן לעשות פלאים עם פופ, פלאים שאי אפשר לעשות במוסיקה יותר “רצינית”. מאוד קשה לבדר בלי שזה ייתפס כמאומץ. ניתן לעשות פלאים עם אלקטרוני. אין מה לזלזל בטעם מוסיקלי או בדעה מוסיקלית של אף אחד.
שני, 21 בדצמבר 2009 בשעה 9:19
אסף,
לגבי טריטון, התשובה כי הוא צורם משום שהוא א-סימטרי לא מספיקה (וראה בעניין זה את הוויכוח שלי עם יובל ואדם). אם הולכים עם ה”למה” עד הסוף, נשאלת השאלה למה בני אדם נוטים לתפוס א-סימטריות כמשהו נגטיבי או לא-אסתטי, והאם מדובר בנטייה ביולוגית או תרבותית.
לגבי השאר, לא הגבתי כי בסך הכל אני מסכים עם מה שכתבת. גם לגבי קוביין - הבאתי את הטענה של פרץ כטענה שאפשר להתווכח איתה, לא כטענה שיש לקבל ללא עוררין.
כך גם לגבי פופ: אני בהחלט מסכים שמוזיקת פופ יכולה להיות מורכבת מוזיקלית, ושייצור להיטים הוא עסק מסובך. לכן אני חושב שמגיעה למוזיקת פופ התייחסות יותר רצינית, מאת אנשים רציניים. אין לי שום כוונה לזלזל במוזיקת פופ בכללה - הבעיה שלי היא רק עם הדיבור עליה.
חמישי, 24 בדצמבר 2009 בשעה 12:46
וואו.
ניסיתי לקרוא את כל הדיון בתגובות אבל בשלב מסויים נשברתי והתחלתי לרפרף.
שלום, אני ארנב לבן ואני גם סטודנט למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית (שנה ב’).
מזה זמן מה שאני משתשע ברעיון לפתוח בלוג שעניינו יהיה “מוסיקולוגיה פופולרית”, והדיון
שהתפתח פה נתן לי את הדחיפה האחרונה.
אני מתכוון לנסות להרים את הכפפה ולכתוב על מוסיקה פופולרית תוך שימוש בטרמינלוגיה מקצועית, אך עם כוונה לפנות גם לאנשים חסרי ידע בתיאוריה מוסיקלית.
בקשר לחלקן של המילים במוסיקה, הרי השניים כל כך בלתי נפרדים שניתן לראות את כל תולדות המוסיקה כמערכת יחסים ממתמשכת בין השתיים. למעשה, ישנו גוף גדול של מחקר בתחום שנקרא “קוגניציה מוסיקלית”, המעסיק את עצמו בימים אלו ממש עם השאלה “מה קדם למה בהתפתחות האנושית - המוסיקה או השפה?”, וטרם נמצאה תשובה חותכת. מוסיקולוגים העוסקים בחקר תיאורטי של המבנים והצורות המוסיקליות מדברים על המוסיקה כעל “שפה” המוכלת בתוך עצמה, ולה חוקי דקדוק ותחביר, אבני-בניין יסודיות ומורכבות, קונבנציות ומשלבים, ממש כמו כל שפה אנושית אחרת.
אשמח אם תבואו לבקר במאורה שלי:
http://arnavlavan.blogspot.com/2009/12/blog-post_23.html
ציפי - הציטוט של תלמודי הוא מתוך כתבה בגלריה, נדמה לי שבקורת על הספר “היום השני” שכתב פרופ’ ניסים קלדרון ועוסק ברוק הישראלי ובטקסטים שלו, אם אני זוכר נכון היא פורסמה באוקטובר או בנובמבר האחרונים.
שבת, 23 בינואר 2010 בשעה 5:29
נמרוד,
התגובה שלך לשירה על הקשר בין טקסט למוסיקה - לא יודעת מהיכן להתחיל להסביר לך עד כמה היא, אממ, מלאת בורות.
הטקסט, במקורו, הוא קול. ולא להפך. קודם בא הקול, ורק אחר כך המילה הכתובה - אבולוציונית. והקול במהותו הוא צליל, והדיבור הוא מוסיקה בפני עצמה.
ובעניין עומקן של ביקורות מוסיקה - בהתחשב שמוסיקה אפשר ליצור בלי לדעת שום פרט תיארוטי, והיא עדיין יכולה להיות גאונית, כך גם לגבי הביקורת.
אכן, היטבת לבחור את הכותרת לבלוג
יש הבדל עצום בין כתיבה לקהל הרחב, לבין כתיבה אקדמאית שעוסקת בניתוח מעמיק. האינטרס של המדיה הוא למכור, לא לחנך. זה גוף כלכלי. לא מצדיקה את זה. לא תומכת בזה, לא קוראת את זה. אבל מכירה בהקשר.