הצעה צנועה
שתי בעיות עיקריות עומדות בפני מדינת ישראל בימים טרופים אלה: התגברות האנטישמיות מבחוץ, והאיום הדמוגרפי מבפנים. שני האיומים הללו, שאינם קשורים זה לזה – לכאורה! – מעיבים על המשך קיומו של העם היהודי, הן בגולה והן בארצו מולדתו.
במבט שטחי, אין בין שתי סכנות אלו דבר וחצי דבר. הרי האנטישמיות פוגעת באחינו אשר בניכר, ואילו האיום הדמוגרפי מאיים עלינו כאן. ועם זאת, מה מבקשים אותם אנטישמים חדשים, המתהדרים בנוצות לא להם כגון “זכויות אדם”, אם לא לחסל את מדינת ישראל כמדינת היהודים? והאין חיסול דמותה היהודית של מדינת ישראל כמוהו כסילוק המעצור האחרון בפני התדרדרות העם היהודי חזרה אל זמן שבו יהודים נאלצו להסתיר את אמונתם והם נרדפו ונרצחו לפי חרב?
ברצוני להעלות בפניכם, קוראים יקרים, הצעה צנועה. היא עשויה להישמע אבסורדית בקריאה ראשונה, אולי אפילו פרובוקטיבית. עם זאת, אני סבור כי כל מי שיש מעט שכל בקודקדו ולב יהודי חם בחזהו יכיר מיד בהגיון הצרוף של תוכניתי. הסכיתו נא:
הסכמנו, אם כן, כי התרבותו של המיעוט הערבי, כאן וביהודה, שומרון ועזה, היא האיום המרכזי על מדינת ישראל, שהרי ברי לכל מי שעיניו בראשו כי ברגע שתיקרה בדרכו של הציבור הערבי הזדמנות הוא יחסל את צביונה היהודי של מדינת ישראל, ואז כאילו מדינת ישראל לא התקיימה כלל. מכיוון שהציביליזציה היהודית עברה שלבים תרבותיים שהערבים טרם הספיקו לעבור, ומכיוון שהיהודים נוהגים להקדיש יותר מאמצים ותשומת לב בגידול ילדיהם, אנחנו מולידים, בממוצע, פחות צאצאים. ברור, אם כן, שהתשובה לאיום הדמוגרפי אינה יכולה לצמוח מתוך הציבור היהודי במדינת ישראל גופא.
הפתרון המתבקש, כמובן, הוא לעודד עלייה מן התפוצות ארצה. אולם הרוח היהודית הולכת ומתדלדת בקרב צעירי העם היהודי והם יושבים על סיר הבשר. לכן, אף על פי שברי כי אינם רצויים באירופה ובצפון אמריקה, וכי הגויים תמיד שנאו ותמיד יישנאו אותם, הם מעדיפים לחיות בניכר, ולא בקרב בני עמם. מדינת ישראל עושה מאמצים ראויים לצמצם את השנאה האנטישמית והאנטי-ישראלית – והרי זה היינו הך! – אולם, נדמה שמאמציה לשווא. והנה, כאן המקום להציע את הצעתי הצנועה: מה אם ישראל לא תנסה לצמצם את האנטישמיות הגואה, אלא תעודד אותה?
הקורא הטוב בוודאי רותח מזעם אל מול השורות שלעיל, אולם אני מבקש מכם כי תניחו לי לפרוש את טיעוניי עד תום. ברי כי האנטישמיות תשגשג כל עוד בני העם היהודי יושבים בתפוצות. ברי גם כן כי אל מול פיתויי החומר ורכות גופן של בנות הגויים, הצעיר היהודי נוטה לנטוש, טיפין טיפין, את דת אבותיו. אם יכולים אנו לסמוך על תקדימי ההיסטוריה, הרי שהיהודי מאמץ לליבו את יהדותו דווקא כאשר הוא נרדף ביתר שאת, בבחינת ככל שיירדפונו נעלה ונפרוץ. כמו כן, רק אנטישמיות נפוצה ודומיננטית, ואולי אפילו גזרות חדשות מאת הממשלים הגויים יניעו גלי הגירה משמעותיים מהגולה ארצה. וכאשר יחיו מרבית היהודים בארץ מולדתם, וארצות הגויים יהיו, איך אומרים, “נקיות מיהודים”, תשכך האנטישמיות. שהרי נאמר: רחוק מן העין רחוק מן הלב.
זאת ועוד! יהדות התפוצות מונה קרוב ל-13 מליון נפש. תארו לכם שאוכלוסיית היהודים בישראל תשלש את עצמה תוך שנים ספורות! לא רק שגודלו של המספר לבדו ישכיח מלב הערבים כל תקווה להפוך לרוב במדינת ישראל בעתיד הנראה לעין, הודו של מפעל עלייה ענקמוני שכזה ייכה את רוח הקרב שבהם מנה אחת אפיים, הם יילמדו לקבל ולאהוב את מקומם האזרחי לצידנו ומתחתינו, וחסל סדר איום דמוגרפי.
עבודה רבה ובלתי נעימה מצפה למדינת ישראל. ראשית חוכמה עליה ליצור קשר עם ארגונים פשיסטיים אירופאיים ומוסלמים רדיקליים. עליה לספק להם ממון ואמצעים על מנת לבצע פעולות השחתה באתרים יהודים, ואף לטפלל את המערכת הפוליטית על מנת שייצברו עוצמה אלקטורלית. יש להתנות את המימון בתנאי שלא תיפול שערה משערות ראשו של יהודי. עם זאת, במידה שארגוני הגויים לא יוכיחו את עצמם, על המוסד עצמו לארגן הפגנות, לרסק מצבות, ובמקרי קיצון אף להטמין פצצות בשגריריות ישראל – תוך שהוא מתריע, כמובן, בפני העובדים להתפנות. במידה שהקמפיין יתארך והתוצאות יבוששו, ניתן יהיה להכשיר יחידות סודיות של “מסתערבים” אריים שיבצעו את שריפת בתי הכנסת, ואף ייטפלו ליהודים אקראיים ברחוב.
במקביל, על משרד החוץ לפנות לממשלים הלגיטימיים של ארצות אירופה ואמריקה ולשכנעם – בטוב וברע – להטיל גזרות כלכליות על היהודים. במידה שהעול הכלכלי לא יכביד מספיק על הקהילות, יהיה צורך לנקוט בצעדים משפטיים, כגון איסור על קיום יחסים רומנטיים עם גויים והדרת יהודים ממשרות ממשלתיות. טוב יהיה אם בשלב הזה ייערכו כמה משפטי ראווה של פקידים או אנשי צבא יהודים שסרחו. כאשר ינוע משהו בנפשם של היהודים והם יחליטו לעלות ארצה בהמוניהם, רצוי לרכז אותם ברובעים מיוחדים בערים הגדולות, משם קל יהיה יותר לרשויות לשלוח אותם באוניות ומטוסים ארצה. ברובעים המיוחדים הללו יורעו מעט התנאים, אולי אפילו ייקחו יהודים ספורים ויעשו מהם דוגמא, על מנת שלא ייעלו מחשבות כפירה וספקות בלב הציבור היהודי בכללותו. אולם בסופו של דבר, בטוחני שהתנאים הקשים רק יחזקו את הכרתם של יהודי התפוצות כי מקומם היחיד עלי אדמות - בארצם מולדתם.
קוראים יקרים, התוכנית שפרשתי בפניכם מונומנטלית ותדרוש מכל אחד ואחד מאיתנו מאמץ עילאי. אולם אני מאמין כי הוכחתי שרק כך נוכל לחסל שתי ציפורים במכה אחת: את האנטישמיות ואת האיום הדמוגרפי. האנטישמיות היא אולי רעה ליהודים, אבל טובה לישראל, ומה שטוב לישראל טוב ליהודים. וכאשר נשב כולנו שבת אחים יחדיו ונחגוג את נצחוננו הכפול, הן על גויי הים והן על הפלישתים, כל התלאות והכאב וההרג יידמו כמחיר ראוי וכדאי לנצחיות עם ישראל בארצו.
ויפה שעה אחת קודם.
שני, 08 בדצמבר 2008 בשעה 6:54
שתי הערות: א. מספר היהודים הכולל בעולם הוא 13 מיליון, לא רק אלה החיים בחו”ל. לא שזה אמור להפריע לשצף דמגוגי כזה. ב. הגיונה הסופי של הציונות כבר הוכיח את עצמו בפרשת הפצצות המיסתוריות בבגדאד, קודם לגירוש היהודים משם, ובהטבעתה של ה”פאטריה”.
שני, 08 בדצמבר 2008 בשעה 5:30
שכחת בונוס נחמד בדרך. ככל שהאנטישמיות בעולם תגבר, כך יהיה קל יותר לפטור כל רמז של ביקורת על ישראל כביטוי של אנטישמיות. הרי כבר הוכח שכל הגויים אנטישמים, ומכאן קלה הדרך להסביר את העובדה שהם מותחים ביקורת על פעולותינו הנאורות בשטחים (שכן צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם, כידוע) - אלו הם פשוט גילויי אנטישמיות.
הבעיה היחידה שתוותר היא עם היהודים שמותחים ביקורת על ישראל. אבל את זה כבר פתרנו עם הפטנט מנצח-הכל של “אוטו אנטישמיות”.
שני, 08 בדצמבר 2008 בשעה 9:29
בביקורת על “ואלס עם באשיר” בעין הדג נכנסתי לוויכוח עם טווידלדי ומישהו בשם “גונב הברזים” בנוגע לשאלה האם האשמת ישראל בנאציזם היא אנטישמית מניה וביה. לצערי, הייתי במצב-רוח ארסי מאד באותו יום, אז הוויכוח נגמר לפני שהגענו לאי אלו מסקנות פוריות.
שני, 08 בדצמבר 2008 בשעה 9:50
תאמין לי שהייתי צריך להחזיק את עצמי מאוד חזק כדי לא להכנס לדיון ההוא.