פלצן מתנשא

יאיר רוה מדווח כי יאיר לפיד פנה לכתריאל שחורי בדרישה להסיר את תמיכת הקרן הישראלית לקולנוע מסרט המשווה בין הכיבוש והשואה. רציתי להזכיר ליאיר לפיד שאבא שלו, הפוליטיקאי האגדי טומי לפיד, אמר על תצלום של זקנה פלסטינית העומדת לפני הריסות ביתה כי היא “מזכירה לו את סבתא שלו” - ובכך השווה בין הכיבוש והשואה. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקש שמדינת ישראל בכלל ומשפחת לפיד בפרט יפסיקו את תמיכתם בטומי לפיד. שייחפש מימון בחו”ל, אצל האנטישמים.

http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,607,209,44519,.aspx

דעתי בנוגע לרמת ביקורות המוזיקה הישראלית זכתה לסיקור נרחב בבלוג זה; עם זאת, מדי פעם מתפרסמת ביקורת מוזיקה ישראלית הראויה לעיון שני. כזה הוא טורו של איתמר הנדלמן סמית המסקר את הגעתם של הפיקסיז, יו לה טנגו, סנטנה והדייב מת’יוס בנד לארץ. הנדלמן סמית מחלק את האושפיזין לטובים ורעים:

“שיטת המקל (סנטנה, מת’יוס בנד) והגזר (פיקסיז, יו לה טנגו). אוונגרד מול קיטש. אמת מול שקר. טובים מול רעים. סיפור ישן. בעוד שפיקסיז ויו לה טנגו הם אמת, סנטנה ומת’יוס בנד הם בדיחה.”
מדוע יו לה טנגו טובים טובים? הנדלמן סמית מסביר:

“יו לה טנגו הם אחת הלהקות הפוריות, המגוונות והמעניינות הפועלות בעולם.”

הנדלמן סמית אמנם אינו טורח לפרט מה מעניין ומגוון במוזיקה של יו לה טנגו, אבל מכיוון שהוא כותב בבמה מכובדת כמו “עכבר העיר” אני נוטה להאמין לו באופן אוטומטי. לזכותו ייאמר שהוא מסביר בדיוק מה לא בסדר אצל סנטנה:

“סולואים ארוכים על גיטרה תמיד שעממו אותי. אלו של סנטנה, הנפרטים על גיטרה מיוחדת שיוצרה רק בשבילו, משעממים בדיוק כמו האחרים.

לצורך הוויכוח אני מוכן להתעלם מהעובדה שהמוזיקה של סנטנה לא מורכבת רק מסולואי גיטרה ושקשה להמעיט בחשיבות התרומה שלו לחיבור בין רוק ומוזיקה לטינית במהלך שנות השבעים. כמו הנדלמן סמית, אינני מחסידי סנטנה ואין לי שום כוונה להגן על כבודו. אלא שהנדלמן סמית אינו מסתפק בקביעה שהפיקסיז הם אלוהים ודייב מת’יוס הוא השטן (למעשה, המוזיקה שלו מזכירה יותר את הפרגטוריום). הוא זורק לקלחת את אדורנו, הפילוסוף הניאו-מרקסיסטי החשוב:

“ההוגה תיאודור אדורנו הגדיר זאת כך: במצב של “תעשיית התרבות”- שבה האמנות נשלטת ומנוסחת על ידי צורכי השוק, ומסופקת לאוכלוסייה פסיבית שמקבלת אותה - האמנות המסופקת אינה מאתגרת ואין לה משמעות. בעצם, היא מכשיר העוזר לדיכוי האוכלוסייה בידי המשטר הקפיטליסטי. דיכוי על ידי הסחת דעת. האמנות, לפי אדורנו, אמורה להיות סובייקטיבית, מאתגרת, מכוונת נגד הדיכוי. הקיטש לפי אדורנו אינו קתרזיס. הוא פרודיה על הקתרזיס. סנטנה ודייב מת’יוס בנד אינם מאתגרים ואין להם משמעות. סנטנה ודייב מת’יוס בנד הם פרודיה על קתרזיס. סנטנה ודייב מת’יוס בנד הם עוד מכשיר בשורה של מכשירים שנועדו לדכא את הקהל הישראלי.”

ראשית, אני מומחה קטן מאד לאדורנו, אבל מה שהנדלמן סמית מתאר נשמע פחות כמו הניתוחים המורכבים של אסכולת פרנקפורט ויותר כמו מרקסיזם וולגרי ישן וטוב. וגם אם נניח שזו תורתו של אדורנו, קשה לי להאמין שהוא היה תופס את הפיקסיז כאמיתיים יותר או מאתגרים יותר מדייב מת’יוס. באיזה אופן הפיקסיז חושפים את עוולות הקפיטליזם ומובילים אותנו לקראת מהפכה פרולטריונית?  האם הפיקסיז מכניסים את הקהל להופעותיהם בחינם, או תורמים את ההכנסות מאלבומיהם לאיזורים מוכי רעב בעולם? מאיזו בחינה המוזיקה של הפיקסיז יותר “מאתגרת” מהמוזיקה של דייב מת’יוס? ובכלל, כיצד מוזיקה “אוונגרדית” (אם אנחנו מניחים את ההנחה הבעייתית שהפיקסיז או יו לה טנגו עושים אוונגרד) תלויה פחות בחסדי השוק ממוזיקת פופ?

אלא שמצב העניינים רק נעשה גרוע יותר: ישראל, כך מספר לנו הנדלמן סמית, חיה תחת משטר טוטאליטרי:

“סנטנה ודייב מת’יוס בנד נועדו להסתיר מהישראלים את המציאות. המציאות היא שישראל מנותקת מהעולם. המשטר הטוטליטארי שלה רוצה להסתיר זאת מהציבור. הקיטש תמיד מנסה לטייח, להסתיר מהציבור, את המורכבות והסתירות של החיים האמיתיים. בדמוקרטיה בריאה, אנשים בעלי רצונות שונים מתחרים ודנים זה עם זה על מנת להגיע לקונצנזוס כללי; לעומת זאת, במשטר טוטליטרי, כל מה ש”מפריע לקיטש” כמו אינדיבידואליזם, ספק, אירוניה- “יש להגלותו” כדי שהקיטש ישרוד. כך מסכם קונדרה, “בכל מקום שבו תנועה פוליטית אחת משתלטת על כל הכוח בחברה, אנו מוצאים “קיטש טוטליטרי”. ישראל היא מקום כזה. הבאתם של סנטנה ודייב מת’יוס בנד הוא אקט של חרושת תרבות האופיינית לחברה טוטליטארית. האם באמת יש ליוצרים האלו כזה קהל אוהב בישראל? ברור שלא. למה מביאים אותם? ועוד לבלומפילד (סנטנה)? כי קל לרמות את הציבור הישראלי. או לפחות כך חושבים מקבלי ההחלטות. הציבור מטומטם, הם חושבים, ולכן הוא ישלם. אני לא חושב שהציבור בישראל כזה מטומטם. אני ממאן להאמין ולכן אני תקווה שההופעות האלו יתגלו כבלוף אחד גדול.”

אני לתומי חשבתי שהבאת השטן הגדול סנטנה והשטן הקטן מת’יוס היא עסקם של מפיקים פרטיים. עכשיו מסתבר שממשלת ישראל עומדת מאחורי העניין! הבאת סנטנה לבלומפילד הוא מהלך אורווליאני שנועד להסיח את דעתו של עם ישראל בזמן שצה”ל תוקף בעזה ומחיר הלחם מתייקר!  אולם אפילו בתיאוריה ההגיונית לחלוטין של הנדלמן סמית יש כמה כשלים: למשל, אם ישראל היא חברה שבה המשטר שולט בשוק ההופעות המקומי, האם היא עדיין ראויה להתקרא חברה קפיטליסטית ואם לאו - האם הניתוח האנטי-קפיטליסטי של אדורנו עדיין תקף לגביה? ואם ישראל היא אכן מדינה החיה תחת משטר טוטאליטרי-קפיטליסטי, כיצד זה שעל כל סנטנה ודייב מת’יוס מגיעים לארץ גם טרוצקי ורוזה לוקסמבורג, סליחה, הפיקסיז ויו לה טנגו?האם אנחנו מצויים בעיצומו של גלסנוסט? להנדלמן סמית פיתרונים.

ורק כדי לא לסיים באווירת נכאים לנוכח מצבה הטוטאליטרי-קפיטליסטי של ביקורת המוזיקה הישראלית, הנה קישור לפוסט של עידן לנדו, בלוגר שאינו עוסק במוזיקה בדרך כלל, על עיבודים שונים ומשונים לשאקון של באך (כדאי במיוחד לצפות בווידאו של הצרפתי המטורף, מעין שילוב בלתי אפשרי של אדי ואן היילן וז’אן-קלוד ואן דאם).

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי על אילנה דיין לשלם פיצויים לרב-סרן ר’, שזוכה מאשמת וידוא הריגה של אימן אל-המץ, עקב תחקיר “שקרי” בעניינו.

לא ראיתי את התחקיר הנדון של עובדה, אלא שהסיפור האמיתי כאן הוא לא וידוא ההריגה (אין עוררין שר’ ירה על הילדה, השאלה היא רק איך מכנים את הירי) אלא איך ייתכן שהש.ג. של המוצב מזהה דמות לא חמושה במרחק 100-150 מטר מהמוצב ומתחיל לירות בה בלי לבצע נוהל מעצר חשוד. אלא שבית המשפט הצבאי קבע שהירי הזה - כנראה הירי שהרג את אימן - חוקי לחלוטין. כל ההתפלפלות המשפטית הזו סביב וידוא ההריגה היא בדיחה. מה שהרג את אימן אל המץ היא ההחלטה של צה”ל להפוך את האזור סביב המוצב ל”איזור מוות” שיש בו הוראות פתיחה מקילות (כלומר, אין בו הוראות פתיחה באש) וכישלונו לגדר ולסמן את המלכודת. אם התחקיר של דיין לא עסק בזה אז היא בדיחה עיתונאית, ואם פסק הדין של סולברג לא עוסק בחוקיות של איזורי מוות (שהפצ”ר אינו מכיר בקיומם) אז הוא ליצן משפטי. האם פסק הדין של סולברג פוגע בחופש העיתונות הישראלי? אולי, אבל איזה שימוש בדיוק עושים עיתונאי ישראל בחופש הזה?

1. המטאפיזיקה של הפופ 

זה כמו להגיד שאני צר אופקים. אני לא חושב שאני צר אופקים. אני אוהב שהדברים הם מיוחדים ואחרים. מה שאני שונא זה יומרנות שאין לה כינוי, יומרנות מעצבנת. אני אדם שאוהב מוסיקה מלודית. אני לא אוהב ג’ז, נגיד. כשאנשים מתחילים לבלבל את המוח ולהתחבא מאחורי סולמות, ואז כולם אומרים ‘זה מורכב, מורכב, מורכב’. מה מורכב, זה משעמם.

גל אוחובסקי 

הציטוט המובא למעלה ממצה את כל הרע בשיח המוזיקה הישראלי. גל אוחובסקי נחשב לאחד מבכירי מבקרי המוזיקה בארץ, אבל הוא מעולם לא כתב מילה על מוזיקה. מה שאוחובסקי עושה הוא זיהוי טרנדים: הוא מתיימר לנסח את מה שנכון אופנתית לאותו רגע, והשאלה האם מדובר בזוג מכנסיים או באלבום היא חסרת משמעות. וכיצד להבדלה בין זוג מכנסיים ובין אלבום תהא משמעות אם הוא חושב שכאשר “מדברים על סולמות”, דהיינו מדברים בשפת המוזיקה, זהו בלבול מוח? ההוכחה לכך שאוחובסקי הוא לא יותר משבשבת טרנדים מופיעה כמה משפטים לפני הפסקה המצוטטת: 

קח את ‘קינגס אוף ליאון’, הלהקה הכי גדולה בעולם היום. בישראל מכירים אותה 500 איש בקושי. היה מועמד ב’כוכב נולד’ ששר נורא יפה ושאלנו אותו מה הוא שומע. הוא אמר: ‘לד זפלין’. אתה ילד בן 17, למה אתה שומע לד זפלין ולא ‘קינגס אוף ליאון’?

חשוב לאוחובסקי שאותו נער פלוני ישמע את “קינג אוף ליאון” ולא את “לד זפלין” משום שהראשונים הם “הלהקה הכי גדולה בעולם היום”, תוך שהוא מתעלם מן העובדה ש”קינגז אוף ליאון” לא עושים שום דבר ש”לד זפלין” לא עשו כבר לפני 30 שנה. מבחינה מוזיקלית, זה היינו הך אם אותו ילד מסכן שומע את הלהקה הזו או האחרת.  

הבעיה היא לא השרלטנות של אוחובסקי . הבעיה היא שהרוב המוחלט של מבקרי המוזיקה בארץ מדברים באותו רגיסטר. הבה נשווה לרגע את ביקורת המוזיקה המקומית לביקורת הקולנוע: כתגובת נגד ל”פלצנות” של אינגבר, קליין ושניצר נוצרה תנועה אינטרנטית שעסקה בקולנוע מגובה העיניים של הצופה הממוצע. אלא שבאופן חסר תקדים, גם מבקרי המוזיקה “הממוסדים” וגם בלוגי המוזיקה הצצים ברשת חדשות לבקרים מדברים באותה שפה, שבינה ובין מוזיקה אין דבר וחצי דבר. 

כיצד נאפיין את ביקורת המוזיקה הישראלית? ראשית חוכמה יקדיש המבקר לפחות שתי פסקאות לרקע החברתי של האמן/להקה, וישייך אותם ל”סצנה” ול”ז’אנר”, שני מושגים השייכים לסוציולוגיה של המוזיקה, והם חסרי משמעות כאשר אין מגבים אותם בניתוח של המוזיקה עצמה. לאחר מכן, יפנה המבקר לבדיקת מידת “ההתקדמות” של האמן/להקה. ישנה איזו הנחה סמויה שכמו כרישים, אסור למוזיקה להישאר במקום: עליה “לנוע” להיכן שהוא. מה פשרה של “ההתקדמות”? כיצד בודקים התקדמות במונחים מוזיקליים? האם חוסר התקדמות הוא רע בהכרח? למבקר פיתרונים. עוד עיסוק החביב על מבקרי המוזיקה הישראליים הוא השוואת מצב המוזיקה הישראלית ל”עולם” (דהיינו, לעולם האנגלו פוני), תוך הבעת אכזבה מכך שהשוק המקומי עדיין לא זכה להכיר את פלאיה של הלהקה הקיקיונית הנוכחית. לבסוף, ובעיקר כאשר מדובר באמן/להקה מקומיים, יקפיד המבקר לנתח את הטקסטים. מעולם לא מצאתי בביקורת ישראלית ניתוח של ביט, או של קורד פרוגרשן, או של סולו גיטרה, אבל ניתוחי טקסטים נמצא למכביר. העובדה שטקסטים  במוזיקה הם כמו הקישוטים על מנות במסעדות יוקרתיות – אכילים אבל בלתי מהותיים, לא מטרידה את המבקר; ואפשר להבין אותו: מכיוון שאין הוא יודע דבר על מוזיקה, בצר לו יפנה לניתוח מה שהוא מבין היטב – גבב מילים (מה שמדהים הוא שאפילו מבקרים כמו בועז כהן ונדב לזר שהם מוזיקאים מיישרים קו עם האובסקיורנטיזם הכללי). הביקורת הישראלית, אם כן, היא שילוב מייאש של ניתוח טקסטים בגרוש עם סוציולוגיה בגרוש (”סצנת הרוק הניו-יורקית”), מושגים מעורפלים (Fאנק-Pאנק) ומטאפיזיקה בגרוש (”היה קולו של דור שלם”). 

קחו לדוגמא את פסטיבל ה-15 למותו של קורט קוביין. אלפי מילים נשפכו על פועלו של האיש בעיתונות הישראלית, כולן חלולות להחריד. דיברו על כנות, על אותנטיות ועל זעם  תוך כדי מיתולוגיזציה נמרצת של איש שהסיבה היחידה לכך שהוא הפך לקולו של דור היא ש-MTV עשתה אותו לכזה. היחיד שהיה לו משהו חכם להגיד היה דוד פרץ שטען את הטענה (הבעייתית) שכל האקורדים שבהם השתמש קוביין היו מאז’וריים ואילו המוזיקה שלו הייתה כול-כך זועמת (הטענה הזו בעייתית משתי סיבות; אחת, משום שהרבה מאד מהאקורדים שבהם השתמש קוביין היו למעשה פאוור-קורדז אנדרוגיניים, שהדרגה השלישית, ההופכת את האקורד למאז’ורי או מינורי, חסרה בהם ולכן קשה לטעון שהם “מאז’וריים”; שנית, משום שגם על פרוגרשן “מאז’ורי” אפשר להלביש מלודיה מינורית; זו בדיוק הפונקציה של המודוסים. כלומר, פרץ יכול היה להיכנס לדיון המעניין בנוגע למודוסים האהובים על קוביין וחבל שהוא נמנע מכך. בכל מקרה, הרי לכם שיחה שהייתה חולפת מעל הראש של רוב מבקרי המוזיקה בארץ).  

מכיוון שאת ביקורת המוזיקה הישראלית מאפיין חוסר מקצועיות מעליב, ומכיוון שקיים דבר הקרוי אינטרנט, לפתע כל היפסטר פותח בלוג מוזיקה ועורך מיקס טייפים של להקות שעדיין לא קיימות בכלל, ומיד מדמיין לעצמו שהוא מבין גדול במוזיקה. כך יוצא שבלוגי המוזיקה, במקום שיעסקו בעיקר במוזיקה, עוסקים בעיקר בצבירת הון חברתי. מכיוון שמי שמדבר על קולנוע או ספרות חייב להפגין איזו היכרות עם השיח התיאורטי שמלווה אותם, קשה יותר לצבור הון חברתי מפתיחת בלוג על סרטים או ספרים. אבל לא זה המקרה בנוגע למוזיקה: כל מה שצריך הוא לצייץ בטוויטר על להקה איסלנדית שמשלבת פעיות עיזים עם צלצולי פעמונים וכבר הכפלת את מספר חבריך בפייסבוק.  

2. האיך של המוזיקה

אין מסגרת עיונית מסודרת שמקנה השכלה בתחום הרוק. לרגע, אבל רק לרגע, נשמע כמעט מוזר לכתוב על רוק כעל נושא שבו יש לרכוש השכלה. אבל רוק, כמו כל ז’אנר מוסיקלי, כמו כל ז’אנר אמנותי, הוא תופעה סבוכה ומסובכת, שהעיסוק בה מחייב השכלה היסטורית וטכנית… מהם הסולמות של הרוק הישראלי? אילו מקצבים מבדילים בינו לבין מוסיקה פופולרית ישראלית שאינה רוק? אילו מוטיווים מוסיקליים חולק הרוק הישראלי עם הרוק הבינלאומי, ואיזה חלק ממנו הוא מקורי, מקומי, ייחודי? השאלות הללו, ורבות אחרות, אינן יכולות להיענות על ידי מחקר ספרותי, או תרבותי, מדויק ושיטתי ככל שיהיה. הן ממתינות למחקר מוסיקולוגי.

אסף תלמודי

אנו לא שואלים ‘מה זה אומר’ אלא ‘איך זה פועל’

דלז וגואטרי 

אלא שמעז עשוי לצאת מתוק. האינטרנט הרג את המבקר. כאשר הדרך העיקרית לשמיעת מוזיקה הייתה דיסק שעולה שמונים שקלים, למבקר הייתה פונקציה כלכלית: הוא סייע להדיוטות להחליט האם ההוצאה הכספית תצדיק את עצמה. ובאמת, בקונסטלציה כלכלית כזו יש טעם בקביעת טעם. אלא שהקונסטלציה הזו חלפה מן העולם ויתרה את תפקידו של המבקר, משום שכל מה שנדרש מן המאזין הוא להיכנס למייספייס ולהחליט אם הוא אוהב או לא; ובמקרה שהיא מתלבטת, יכולה המאזינה להוריד את האלבום השלם חינם ולגבש דעה מוצקה יותר. אין עוד טעם בקביעת טעם.  

וזו ההזדמנות הגדולה  של ביקורת המוזיקה להפוך לסוגה משמעותית. מרגע שטעמו של המבקר הפך לבלתי רלוונטי, אפשר להפסיק להתרכז במעקב טרנדים ולהתחיל לעסוק במוזיקה עצמה. אלא שלשם כך חייב המבקר להבין בתיאוריה מוזיקלית, בטכניקות נגינה ובענייני הפקה ועיבוד. וכמו שקורה לרוב מי שמתעסק ברצינות במוזיקה, ברגע שאתה מתעמק ב”איך”, סיווגים ז’אנריים, “אינדי” מול “מיינסטרים”, רימון, כוכב נולד ושאר פיצ’פקס יהפכו לרלוונטיים הרבה פחות.  

אם ישנה סיבה שהדברים הללו לא נכתבו לפני כן, הרי זה משום שחששתי מן הרגע שבו יבקשו ממני לספק אלטרנטיבה. והנה, באמצעות “עונג שבת”, מצאתי אותה: Fix Your Mix הוא אתר שמציע שיפצורי סאונד לרצועות קיימות, אבל בעליו גם מחזיקים בלוג שבו הם מנתחים מכל מיני זוויות (לחן, עיבוד, הפקה) שירים פופולאריים. הניתוח הזה כולל בדרך כלל ניתוח של הביט, הסולם, הפרוגרשן, המלודיה ו/או ההרמוניה. הכותבים לא ממש מעסיקים את עצמם בשאלה האם השיר טוב, אלא איך הוא עובד. הם מנסים להסביר כיצד נוצרים אותם אפקטים קוגניטיביים או רגשיים שגורמים לנו ליהנות ממוזיקה. הדקונסטרוקציה הזו הכרחית לכל ביקורת, משום שללא מרחק ביקורתי, “ביקורת” מוזיקה היא בסך הכול יח”צנות בחינם. שנית, השפה הטכנית הזו משותפת גם לטכנו וגם למוזיקה קלאסית; גם לדת’ מטאל וגם למוזיקה קלאסית. היא מאפשרת לנו לראות מה משותף למוזיקה, כאשר רוב הביקורות הנוכחיות מנסות להסביר לנו מדוע הלהקה שהמבקר שומע “טובה” יותר (קרי: מעניקה לשומעים אותה מאנה חברתית גדולה יותר) מהלהקות שאתם שומעים בבית.     

רגע, יזעקו שומרי החומות, מוזיקה נוצרת ונצרכת על ידי בני אדם ותמיד יש לה הקשרים חברתיים ואתה רוצה שניסוג לניתוח פורמאליסטי בלתי קריא? התשובה היא לא: אתם רוצים, מעשה ניסים קלדרון, להתפייט על שירת רוק, או להסביר את מקומו של הניו-ווייב במסגרת מלחמת המעמדות הבריטית? בבקשה, אבל רק אחרי שהסברתם איך המוזיקה הזאת עובדת, איך היא עובדת *אחרת* מסוגות אחרות, ומה המשמעות החברתית/פוליטית/מגדרית של האחרות הזו. אתם רוצים להפוך את קןרט קוביין לאליל רוק? תסבירו מה כל-כך נשגב במוזיקה שלו. אם אינכם מסוגלים לגבות את טענותיכם בדוגמאות מתוך המוזיקה עצמה, אתם לא יותר משרלטנים.    

סביר להניח שמבקרי המוזיקה המקצועיים לא ישתנו, משום שעיתונים ייפנו תמיד למכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל הבלוגרים יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים ולייצר רף חדש של כתיבה על מוזיקה, שיח שמבוסס על יכולת הסברית וכושר ניתוח, ולא על סיסמאות מטאפיזיות וחסרות משמעות. בעזרת השם, השיח הזה יחלחל גם לביקורת המקצועית. כאשר מירי מסיקה משתלחת במבקרי המוזיקה, היא אולי עושה זאת מהסיבות הלא נכונות, ומאידך, מדוע צריכה מסיקה לקחת ברצינות אדם שלא טורח לקחת ברצינות את המקצוע שלו עצמו? אם המבקרים רוצים להשיב חיים חדשים בסטאטוס המדולדל ממילא שלהם, כדי שיתחילו להוכיח שהם מבינים מוזיקה לא פחות ממי שעושה אותה. ויפה שעה אחת קודם. 

“No French citizen knows whether he is a Burgundian, an Alan, aTaifale, or a Visigoth, yet every French citizen has to have forgotten the massacre of Saint Bartholomew, or the massacres that took place in the Midi in the thirteenth century.”

Ernst Renan

נחוץ לעיתוני ישראל לכנות את יעקב טייטל “מחבל/טרוריסט יהודי”; נכון הדבר גם לגבי קודמיו בתפקיד (נדמה שבכל נקודת זמן נתונה – לפחות מאז ימי המחתרת היהודית – יכולה התודעה הישראלית לסבול רק מחבל יהודי אחד). מחבל יהודי – להבדיל ממחבלים סתם, שלרוב אין צורך להזכיר שהם פלסטינאים. כך מוצג המחבל היהודי בתורת סטייה סטטיסטית, עשב שוטה, תפוח רקוב וכולי, שאין בו משום עדות, לא על הימין, לא על הציונות הדתית ולא על עם ישראל בכלל. במילים אחרות, המחבל היהודי מסמן את עצמו בתור היוצא מן הכלל, את עם ישראל בתור הכלל הלא-טרוריסטי ואת הפלסטינאים בתור הכלל הטרוריסטי.

האנטי-חבלנות הישראלית, גם אם היא הגיונית כניסיון להיבדל מן השיטות הרצחניות של מאבק השחרור הפלסטינאי, מפתיעה לאור ההיסטוריה של מאבק השחרור הציוני עצמו. דהיינו, בבוא העיתונות הממלכתית לסמן את עם ישראל כעם אנטי-טרוריסטי, בה בעת היא משכיחה מאיתנו את הטרוריזם היהודי, שהוביל – על פי עדות הטרוריסטים עצמם – להקמת מדינת ישראל והצמיח את מיטב מנהיגיה של המדינה הצעירה, מימין ומשמאל. פיגורת המחבל היהודי, אם כן, יכולה להתקיים רק תוך השכחת הטרור היהודי, והוא בתורו נשכח על מנת להבדיל בין האלימות הישראלית הלגיטימית ובין הטרור הפלסטינאי. כך, באופן אירוני, יכול להיות מוצג המחבל היהודי כאברציה בלתי מתקבלת על הדעת דווקא במסגרת חברה שהוקמה בזכות מאבק כפול ואלים בתושבים הפלסטינאים ובנותני החסות הבריטיים.       

אליבא ד’מקס וובר, אי האפשרות של הקלוויניסטים לדעת האם מועדים הם לגאולה או לדיראון שמימיים, הובילה אותם לחיפוש אחר סימנים ארציים לגאולה. לכן, הצלחה חומרית – שתאמה את אתוס המלאכה-למען-האל הקלוויניסטי – הפכה לסממן של נבחרות.

 האם ניתן להניח כי בעולם חילוני, יתום מאל, ההופעה בטלוויזיה היא הסממן העיקרי לנבחרות נוסח קלווין? בתרבות שבה כולם מיוחדים – ולכן איש אינו מיוחד – ההופעה בטלוויזיה מייחדת את הפרט ומאששת את היותו מורם מעם. עם פריחת הריאליטי, המאגר הפוטנציאלי של הנבחרים התרחב עד מאד. סוגת הריאליטי, שאינה מצריכה כישרון או מראה יוצאי דופן, מעניקה את אותו שירות פסיכו-תרבותי שהעניק האתוס הפרוטסטנטי לקלוויניסטים: היא מאפשרת למי שמופיע בטלוויזיה, ולמי שצופה במי שמופיע בטלוויזיה, למצוא משמעות/הבדלה במסגרת אתוס המתיימר להיות שוויוני.    

כאשר נתקלתי בהערת השוליים הזו, המופיעה בעבודת הדוקטורט של איתן בלום, לא יכולתי שלא לחשוב על תגובת ישראל לדו”ח גולדסטון:

“According to Koonz, one of the main public relation strategies of the Nazis was denouncing foreign critics’ hypocrisy. E.g., the editors of the SS newspaper Das Schwarze Korps, of November 1938, dismissed the accusations of German “barbarism” (following the Crystal Night) by mocking the French for their unwillingness to admit more Jewish-German refugees. In the same way Churchill and Roosevelt were linked to crimes against civilians in the USA and the British Empire [through] pictures and descriptions of race riots, and segregation and lynching of the black community. For ‘primary-solution’ Nazis, the deeds of their party[…] were no different [than] what the Americans were doing to Afro-americans or the American-Indians[…]”

מסתבר שמישהו בעיריית פתח תקווה קורא את “פלצן מתנשא” והחליט ליישם חלק מהמלצותיי. העירייה “תסייע” ליהודיות שמבלות עם בני מיעוטים; אני תוהה - האם מדובר בקורס ללימוד ערבית, או סתם בסיוע בבחירת הנעליים והאיפור הנכונים לקראת הדייט הראשון?

ותודה ליובל.

מאמר מטופש מה-וול סטריט ג’ורנל, אבל הוא עוסק בדמוגרפיה:

By GUNNAR HEINSOHN | From today’s Wall Street Journal Europe

As the world decries Israel’s attempt to defend itself from the rocket attacks coming from Gaza, consider this: When Hamas routed Fatah in Gaza in 2007, it cost nearly 350 lives and 1,000 wounded. Fatah’s surrender brought only a temporary stop to the type of violence and bloodshed that are commonly seen in lands where at least 30% of the male population is in the 15-to-29 age bracket.

Barbara Kelley

In such “youth bulge” countries, young men tend to eliminate each other or get killed in aggressive wars until a balance is reached between their ambitions and the number of acceptable positions available in their society. In Arab nations such as Lebanon (150,000 dead in the civil war between 1975 and 1990) or Algeria (200,000 dead in the Islamists’ war against their own people between 1999 and 2006), the slaughter abated only when the fertility rates in these countries fell from seven children per woman to fewer than two. The warring stopped because no more warriors were being born.

In Gaza, however, there has been no demographic disarmament. The average woman still bears six babies. For every 1,000 men aged 40-44, there are 4,300 boys aged 0-4 years. In the U.S. the latter figure is 1,000, and in the U.K. it’s only 670.

And so the killing continues. In 2005, when Israel was still an occupying force, Gaza lost more young men to gang fights and crime than in its war against the “Zionist enemy.” Despite the media’s obsession with the Mideast conflict, it has cost many fewer lives than the youth bulges in West Africa, Lebanon or Algeria. In the six decades since Israel’s founding, “only” some 62,000 people (40,000 Arabs, 22,000 Jews) have been killed in all the Israeli-Arab wars and Palestinian terror attacks. During that same time, some 11 million Muslims have been killed in wars and terror attacks — mostly at the hands of other Muslims.

What accounts for the Mideast conflict’s relatively low body count? Hamas and their ilk certainly aim to kill as many Israelis as possible. To their indignation, the Israelis are quite good at protecting themselves. On the other hand, Israel, despite all the talk about its “disproportionate” use of force, is doing its utmost to spare civilian deaths. Even Hamas acknowledges that most of the Palestinians killed by Israeli air raids are from their own ranks. But about 10%-15% of Gaza’s casualties are women and minors — a tragedy impossible to prevent in a densely settled area in which nearly half the people are under 15 and the terrorists hide among them.

The reason for Gaza’s endless youth bulge is that a large majority of its population does not have to provide for its offspring. Most babies are fed, clothed, vaccinated and educated by UNRWA, the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East. Unlike the U.N. High Commission for Refugees, which deals with the rest of the world’s refugees and aims to settle them in their respective host countries, UNRWA perpetuates the Palestinian problem by classifying as refugees not only those who originally fled their homes, but all of their descendents as well.

UNRWA is benevolently funded by the U.S. (31%) and the European Union (nearly 50%) — only 7% of the funds come from Muslim sources. Thanks to the West’s largesse, nearly the entire population of Gaza lives in a kind of lowly but regularly paid dependence. One result of this unlimited welfare is an endless population boom. Between 1950 and 2008, Gaza’s population has grown from 240,000 to 1.5 million. The West basically created a new Near Eastern people in Gaza that at current trends will reach three million in 2040. Within that period, Gazans may alter the justifications and directions of their aggression but are unlikely to stop the aggression itself.

The Hamas-Fatah truce of June 2007 allowed the Islamists again to direct all their energy on attacking Israel. The West pays for food, schools, medicine and housing, while Muslim nations help out with the military hardware. Unrestrained by such necessities as having to earn a living, the young have plenty of time on their hands for digging tunnels, smuggling, assembling missiles and firing 4,500 of them at Israel since 2006. While this gruesome activity has slowed the Palestinian internecine slaughter, it forced some 250,000 Israelis into bomb shelters.

The current situation can only get worse. Israel is being pushed into a corner. Gazan teenagers have no future other than war. One rocket master killed is immediately replaced by three young men for whom a martyr’s death is no less honorable than victory. Some 230,000 Gazan males, aged 15 to 29, who are available for the battlefield now, will be succeeded by 360,000 boys under 15 (45% of all Gazan males) who could be taking up arms within the coming 15 years.

As long as we continue to subsidize Gaza’s extreme demographic armament, young Palestinians will likely continue killing their brothers or neighbors. And yet, despite claiming that it wants to bring peace to the region, the West continues to make the population explosion in Gaza worse every year. By generously supporting UNRWA’s budget, the West assists a rate of population increase that is 10 times higher than in their own countries. Much is being said about Iran waging a proxy war against Israel by supporting Hezbollah and Hamas. One may argue that by fueling Gaza’s untenable population explosion, the West unintentionally finances a war by proxy against the Jews of Israel.

If we seriously want to avoid another generation of war in Gaza, we must have the courage to tell the Gazans that they will have to start looking after their children themselves, without UNRWA’s help. This would force Palestinians to focus on building an economy instead of freeing them up to wage war. Of course, every baby lured into the world by our money up to now would still have our assistance.

If we make this urgently needed reform, then by at least 2025 many boys in Gaza — like in Algeria — would enter puberty as only sons. They would be able to look forward to a more secure future in a less violent society.

If the West prefers calm around Gaza even before 2025, it may consider offering immigration to those young Palestinians only born because of the West’s well-meant but cruelly misguided aid. In the decades to come, North America and Europe will have to take in tens of millions of immigrants anyway to slow the aging of their populations. If, say, 200,000 of them are taken from the 360,000 boys coming of age in Gaza in the next 15 years, that would be a negligible move for the big democracies but a quantum leap for peace in the Near East.

Many of Gaza’s young — like in much of the Muslim world — dream of leaving anyway. Who would not want to get out of that strip of land but the international NGOs and social workers whose careers depend on perpetuating Gaza’s misery?

Mr. Heinsohn heads the Raphael Lemkin Institute at the University of Bremen, Europe’s first institute devoted to comparative genocide research.

רשימה שפרסמתי בבלוג הקבוצתי Israleft